יש כאלו שכששואלים אותם "מה נשמע?" הם מנפיקים תשובה מפורטת בלי שהשואל התכוון להקדיש יותר מנימת נימוס, אצלי זה קורה כששואלים אותי במה אני עוסקת. במקצועי אני סגנית מנהל מחלקת פיקוח רישוי ובניה בעירייה במרכז הארץ. ברוך ה' אני עושה את מלאכתי נאמנה ומאד מרוצים ממני, רק דבר אחד מבקשים ממני בכל הזדמנות: סמרטפון. מבחינתי זה קו אדום. גם באופן אישי לא רוצה להיגרר לתלות במכשיר הזה, שמתחיל את דרכו בכותרת של צרכי עבודה, ובלי לשים לב השימוש בו נעשה מורחב – כי אם כבר יש, למה לא להנות מהקלות והיתרונות שהוא מספק, וכך הוא נכנס בדלת האחורית והופך לידיד קבוע שצמוד אלי בכל מקום. וגם הרבה בשביל המשפחה שלי והצביון הרוחני שחשוב לנו לשמור. ילדים רואים שחור לבן: אם אמא מחזיקה כזה מכשיר הוא כבר לא מחוץ לתחום אצלם. ולא עוזרות כוכביות קטנות של צורך עבודה או סינון כזה או אחר. מה גם, הימנעות מהחזקת מכשיר כזה היא חיזוק ציבורי. כל אחד ששומע שאני מצליחה להסתדר רק עם פלאפון כשר – זה נותן כח וגיבוי לעוצמה של הריחוק מהמכשיר ההרסני. הבהרתי להם את עמדתי, ואמרתי ממש במילים האלו: אם אין אפשרות אחרת והתפקיד מחייב החזקת סמרטפון – אני עוזבת היום את העבודה, עם כל התנאים הטובים שהיא מציעה לי. כמובן שהיה להם נח יותר לתקשר איתי בשליחת הודעות, והם מאד היו שמחים לזמינות אונליין מלאה גם מחוץ לשעות העבודה – אך ההתעקשות הנחרצת שלי קבעה את העובדה בשטח: אני עם פלאפון כשר בלבד. הדבר היה בנשמתי, והם הבינו שאני חזקה בעקרונותי. הם התפשרו והציעו שאשאיר את המכשיר במגירה במשרד, אבל גם לזה לא הסכמתי. לא רוצה שום קשר וטאצ' עם המכשיר הזה. יום אחד, באמצע ישיבת צוות מורחבת, נכנס אחראי המיכשור בעירייה, לעיני כולם מניח לפני סמרטפון חדש, ואומר: זה בשבילך, שמתי לך את כל הסינונים האפשריים. הייתי בהלם, חשבתי שזה כבר מאחורי. וגם הובכתי מאד מהסיטואציה – באמצע ישיבה רבת משתתפים... מיד אחרי הישיבה ניגשתי עם המכשיר למנהל המחלקה, ואמרתי לו בטון מכבד ובצורה ברורה: אני לא עובדת עם מכשיר כזה. אם כל כך חשוב לכם שיהיה לי טלפון נפרד לעבודה – אין לי בעיה לקנות מכשיר כשר נוסף. סמרטפון, עם כל חסימה שהיא, אני לא מוכנה להחזיק, גם לא רק במסגרת העבודה. ברוך ה' עברתי גם את התקרית הזאת בהצלחה רבה והסמרטפון נשאר על שולחן המנהל. הם הבינו שאם הם רוצים להמשיך להעסיק אותי – תהיה להם עובדת עם מכשיר כשר, ואם חשוב להם סמרטפון – שיחפשו מישהו אחר לתפקיד. הם בחרו באופציה הראשונה. תודה לה', אני כאן, עובדת במלוא המרץ, עם הטלפון הכשר שלי. יוצאת לשטח עם מצלמה שקנו לי, שבקושי ניתן להשיג בשוק, ומסתדרת עם זה מצוין! עוד משהו שהרווחתי על הדרך – בניגוד לעובדים האחרים, כשאני יוצאת מהעבודה אני יוצאת באמת. לא נעים להם להתקשר טלפונית, יותר קל לשלוח הודעה. אם היה לי וואצאפ הייתי ממשיכה לעבוד גם בשעות שאני בבית, על חשבוני, לא מבחירה. זכיתי לבחור בעמידה על עקרונות, ואני מאושרת בזה. כנראה שבחירות בעירייה זה לא רק פעם בחמש שנים...