במשך שנים התגלגלתי מתפקיד זוטר לתפקיד צדדי, ותמיד חלמתי על היום שאהיה משמעותית בעבודה. יום אחד זה הגיע. התקבלתי לעבודה ונכנסתי לתוך פרויקט עצום מימדים. השקעתי בו את כל הנשמה, וב"ה הגעתי להצלחה מטאורית. כל המשרד ידע שאני היא העובדת שהבוס הכי מעריך ומחשיב. חלומי התגשם. הייתי קמה בחמש בבוקר בשביל לארגן את הילדים מוקדם ולצאת לעבודה, ובערב, אחרי ההשכבה, מתיישבת שוב על המחשב עמוק אל תוך הלילה לצלוח עוד ועוד חלקים של הפרויקט. עבדתי בקצב מסחרר, וקיבלתי פידבקים מאד חיוביים מההנהלה. באחת מישיבות הצוות אף הודיעו לי על העלאה מתוכננת במשכורת בשתי פעימות. עתיד מזהיר צפוי לי במשרד. הכל היה וורוד ומושלם, ותאם בדיוק לשמיכה הרכה של התינוקת המהממת שנולדה לי. בשעה טובה יצאתי לחופשת לידה. כבר תוך כדי החופשה משהו לא היה נשמע לי טוב, אבל לא ידעתי להצביע על מה. הרגעתי את עצמי שזה סתם חששות, תכף אני חוזרת, והכל ישוב להיות כרגיל. אבל לא. חזרתי מחופשת הלידה לקבלת פנים מאד לא נעימה. היחס השתנה כליל, קיבלתי נזיפות על טעויות שלא היו ולא נבראו, ולא עזרה אף הוכחה שהבאתי מתיעודים במיילים, שביצעתי בדיוק לפי ההוראות שקיבלתי. הזיזו אותי לעבוד על פרויקט זניח ומשעמם, כי אי אפשר לסמוך עלי, לטענתם. העלבון היה משפיל, הכאב היה צורב. חברה יקרה ששיתפתי אותה, הציעה לי להנמיך פרופיל ולחכות שהגל העכור יחלוף. היה לי קשה מאד, אבל בלעתי. ואז הגיעה המשכורת בה הייתי אמורה לקבל העלאה בשכר – אך אף שינוי לא נצפה בתלוש המשכורת. ניגשתי לברר אצל המעסיק, ולהפתעתי המרובה הוא מסביר לי שטעה בי, אני חורגת לו מהתקציב, וגם מה שאני מקבלת היום זה יפה... לא ידעתי אם לבכות או להתעלף. יצאתי מהחדר מושפלת. המשרד היה חלק מהזהות שלי, וכך מדברים אלי? אחרי כל ההשקעה העצומה שנתתי, אחרי ההבטחה המפורשת שקיבלתי – כזאת סטירה בפרצוף? החלטתי לחפש עבודה חדשה. מהר מאד זומנתי לראיון, בו הצעת השכר היתה גבוהה יותר מתלוש השכר האחרון שלי. לא הפרש משמעותי, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת להישאר במקום שכל כך הקדיר לי פנים. שיחת ההודעה על ההתפטרות היתה קשה מאד. לא שמעתי מילת התנצלות, לא שידולים שאשאר. רק מילים יבשות וקרות. איזו הרגשה עלובה זו, אני מתמסרת לעבודה ומקבלת בתמורה בעיטה... החלטתי להיות גיבורה. ב30 הימים שנותרו לי בעבודה מכורח ההתחייבות שלי בחוזה, לא דיברתי רע על אף אחד. לא סיפרתי לחברות החרדיות על העלאה שלא קיבלתי ולא על כל העלבונות שספגתי. חייכתי והתנהגתי כמו תמיד, רק סיפרתי שקיבלתי הצעה משתלמת יותר כלכלית. עד היום האחרון קיוויתי שהמעסיק יחזור בו ויהפוך את עורו בחזרה. עד כדי כך הייתי מחוברת למקום... זה לא קרה. תחת זאת קיבלתי חשבון נפש נוקב למול עיני, במשפט הפרידה ששמעתי ממנו: "אני מאחל לך הרבה הצלחה, לא כמעסיק, כחבר". המשפט הזה טלטל אותי. אקדים ואומר, כי אז עוד לא הכרתי בכלל את שמורה, והגעתי מסגנון בית פתוח יותר מהחרדי הקלאסי. שיח עם גברים לא היה אצלי מחוץ לתחום... הייתי חברותית עם כולם, מדברת, זורמת, נחמדה... ופתאום הרגשתי על בשרי כמה לא עזר להיות העובדת המועדפת, המקסימה, המדברת. ברגע האמת מי שמוצא חן בעיני ה' מוצא חן גם בעיני המעסיק. דבר נוסף שצף לנגד עיני – היה נושא חסימת האינטרנט שלא נלחמתי עבורו, למרות שהעובדות החרדיות מאד רצו. הייתי מוברגת בכזה מקום חזק, שאם הייתי מעלה את הנושא על השולחן – בוודאי זה היה יוצא לפועל, אבל העדפתי להישאר במשבצת ה"פייבוריט", ולא להיות חרדית "כבדה" כמו כל השאר... כמה חבל. לא התבוססתי ברגשות אשם, אפילו שהיו לי, והרבה. הבנתי את הנקודה, את מה שיש לי להשתפר, והמשכתי הלאה. התחלתי את העבודה החדשה, עם הרבה אמונה ותפילות. עבדתי, אבל בלי הנשמה. לא הייתי מסוגלת להשקיע את כל הזמן, הכוחות והראש שלי בעבודה, אחרי התוצאות המרות של ההשקעה בעבודה הקודמת. עשיתי את מלאכתי ביושר, אבל בלי להרגיש חיבור עמוק למשרד. לאט לאט מצאתי את עצמי משקיעה בדברים שקשורים לבית, נישות שלא הכרתי קודם. התעניינתי במתכונים חדשים, השקעתי יותר בתחפושות לילדים, והייתי יותר קשובה ופנויה אליהם, יותר איתם ויותר שלהם. ציון לשבח קיבלתי בהזדמנות מחברה: "איזה כייפית את, פעם כל היום היית מדברת על עבודה, נעים לשמוע ממך גם דברים אחרים". שינוי משמעותי נוסף ומבורך ששמתי לב שהתנחל אצלי, היה כל ההתנהלות בענייני העבודה. הכרתי את שמורה, נזהרתי יותר עם טכנולוגיה בעבודה, הקפדתי על שיח ענייני עם גברים... לא הייתי מגיעה לכל זה לולא העזיבה הכואבת, שהתבררה למפרע כמצמיחה ומרוממת. פתאום החיים קיבלו גוון חדש. סולם ערכים שונה ואמיתי. נהייתי ערכית יותר, מחוברת מאד לבית ולילדים, והעבודה – היא עוד משהו שצריך להספיק, אבל ממש לא מקור לסיפוק המשמעותי בחיים. רק כשהשתחררתי מהמקום שהכנסתי את עצמי אליו במו ידי, שמתי לב כמה הייתי שבויה שם. כמה החיים היקרים שלי התבזבזו על משהו חסר ערך. וכמה קיבלתי חיים חדשים במתנה, חיים אמיתיים. איזו טובה כפולה ומכופלת עשה איתי הקב"ה שלא נתן לי להישאר שקועה בעבודה, וגרם לי לטלטלה ששינתה את חיי מן הקצה אל הקצה. ומשמעות כפולה נוספה אצלי למילות ההגדה: עבדים היינו, ויוציאנו ה' אלוקינו משם.