לא בכל יום עוברים עבודה, לפני חצי שנה זה קרה לי. עד אז עבדתי במשרד שמור וקטן, ממש חממה חרדית. בגלל שיקולים שונים שלא היו תלויים בי, ולאחר התייעצות עם דעת תורה, נאלצתי לעבור למקום חדש, שהיה שינוי משמעותי מאד עבורי ביחס למקום שעזבתי. זו חברה ענקית, שהרבה מאד מהעובדים בה אינם שומרי מצוות. הייתי נימוסית ואנושית, אבל בעיקר שמרתי מרחק של היבדלות. אני לא חלק מהפסיפס האנושי פה, אני שונה! לא רוצה להיות כמותם, לא רוצה לחיות כמותם. באיזשהו מקום, הצורך היומיומי להיזהר ולא להתערבב איתם, גרם לי לחיזוק הגאווה היהודית, ולהיות מאושרת עוד יותר עם אורח החיים שזכיתי לו. כמובן שאין כמו לעבוד בחברה חרדית, רק אני אישית, מכורח נתונים ונסיבות החיים, התגלגלתי לכזה מקום. ואז הגיע הגיבוש הראשון. בשביל כולם זו היתה הודעה על יום סיור בשוק מחנה יהודה, בשבילי זו היתה הודעה על יום עיון ומבדק כמה כח פנימי יש לי. היצר הרע לא ישב בחיבוק ידים, וישר שלח לי מבזק רעיונות למה זה לא כזה נורא להשתתף: למה לעשות בעיות?-- השוק גדול, תהיי רק עם חברה חרדית-- גם ככה כולם מתפצלים-- את מקבלת כרטיסיות לדוכני אוכל-- תלכי רק לכשר-- זה קרוב לך לבית-- אז מה בכלל הבעיה? אבל כל זה היה לשבריר שניה. בשבריר הבא מיד החלטתי שלא. מה פתאום. אני לא יוצאת עם חברה מעורבת, וגם לא עם חברה שאינה שומרת תורה ומצוות. נכון שמתפצלים, אני בוחרת בפיצול שנשאר לעבוד. יום לפני האירוע המתוכנן שלחתי מייל לאחת המזכירות (דרוזית). כתבתי שלא אוכל להשתתף, היציאה פחות מתאימה לי. לא ידעתי אם כדאי לפרט, אז פשוט שלחתי ככה, בלי הסבר נוסף. הייתי בהלם לקבל את התגובה מהמזכירה. מצטטת מילה במילה: האמת אני ממש מבינה למה את מתכוונת, הפעם ספציפית אני גם באותו מקום שאת נמצאת לי אסור להשתתף היום כי זה נוגד את המנהגים שלי אבל שוב.. אני מרגישה הכי טוב עם זה.. כי זה ממש לא מעניין אותי מה אנשים חושבים ואני לא צריכה להתחיל להסביר על המנהגים שלי .. וגם כך מי שלא חי את זה לא יבין.

לא צריך בכלל להתחיל לתת סיבות או תירוצים.. לא אז לא.. למה ? כי אני לא יכולה וזהו! תקשיבי לי.... יש לי ותק של 39 שנים עם זה.. זה ממש בסדר.. לפעמים מותר לנו להרגיש שונות.. אנחנו לא חייבות לאף אחד כלום.. זה החיים שלנו סוף כל סוף . לא חייבות לתת דין וחשבון לאף אחד מבחינתי תרגישי קליל... תנשמי, זה בסדר. כמה צחקתי לקרוא את מה שכתבה, בכלל לא אמרתי למה, והיא הבינה לבד... לא שאני צריכה חיזוק בעמדתי מאיזו דרוזית, כמו שראיתי שלא סוף העולם להיות שונה, וזה דבר לגיטימי בהחלט. אם אפילו אישה גויה מרגישה מאד בנוח לעמוד על העקרונות שלה- קל וחומר אני, שזוכה להיות בת של הקב"ה, ושואבת מהמקור הכי גבוה שיש, צריכה להיות גאה בדרכי הרבה יותר. מדהים לראות איך הכל ענין של ביטחון עצמי בצדקת הדרך ולגיטימציה פנימית, שמותר לי לחיות לפי ערכי בלי להתנצל... נשארתי במשרד, והכל עבר בשלום. ב"ה! קיבלתי דלק לאתגר הבא... שהופיע במלוא הדרו לאחר חודש. יוצאים לטיול מושקע במיוחד! ניסו להתחשב בכולם, ולכן במלל שסיפר על ארוחת בוקר במסעדה התווספו המילים: "כשרה למהדרין", וליד תוכנית 'על האש' על שפת הים נכתב: "בשרים חלק". כמובן שלא היה לי שום צד בעולם להצטרף לטיול, ואפילו בשבריר הראשון היצר הבין שפה לא שטח העבודה שלו. ביקשו אישור השתתפות, שלחתי תשובה שלילית. הטלפון ממנהלת המשרד לא אחר לבוא, עוד לא עניתי. רציתי להתכונן טוב לשיחה הזאת. מה אני אומרת? לא רוצה לפגוע אחרי שהם טורחים להתאים לכולם. איך אני מעבירה את המסר בלי לתת תחושה שזה משהו נגדם אישי? כאן צפו ועלו שמורה וסיפוריה, ונתנו לי כל כך הרבה כח וחיזוק. כן, גם כשברור מה עלי לעשות – כח הוא מוצר נצרך ביותר. עשיתי סימולציה עם בעלי, שעזר לי מאד לנסח תשובה ברורה בצורה מכובדת ורגועה. חזרתי אליה. ראשית החמאתי לה מאד על כל העשייה שלה במשרד – כל פעם מחדש אני נדהמת מהיצירתיות שלך, ואילו תוצרים מגוונים את מביאה. עכשיו עברתי לדבר על הטיול עצמו והודיתי לה – כל הכבוד שכל כך מנסים להתחשב, ומגבשים מתווה של טיול שיתאים לכולם. כאן עברתי לדבר בנימה אישית – את יודעת, אני מרגישה כל כך בנח לומר לך משהו אישי. בזמן הקצר שאני כאן במשרד הספקתי להכיר אותך, ולגלות שיש לך אוזן קשבת והבנה מעבר... ואז פתחתי את האריזה האחרונה ופשוט אמרתי - עם כל ההערכה והרצון הטוב, אני לא אוכל להשתתף ביציאה הקרובה, וכן בעוד יציאות רבות ונוספות שיהיו בעתיד. ניצלתי את ההזדמנות להסביר גם באופן כללי - כל דבר שהוא לא ענין מקצועי לא אוכל להשתתף בו, היציאה המעורבת והאופי של ההנאה המשותפת נוגדת את אופי החיים אותו אני בחרתי. ואני ממש ישמח אם תכבדו את זה, אין צורך לנסות להתאים את אופי היציאה לאורח חיי, כי זה יהיה מאוד קשה ואפילו בלתי אפשרי. אני ממש מבקשת שתכבדו אותי ואת ההחלטות שלי, אני יודעת כמה חשוב למשרד חיי ההווי והאוירה וגיבוש העובדים, אני מעריכה את זה, אך החיים אותם בחרתי חשובים לי מהכל, ולא סותרים את המקצועיות שבגללה הגעתי הנה. זהו. הנאום הארוך הסתיים, ואני במתח עוצר נשימה מה תהיה התגובה מעבר לקו. "אני מבינה אותך, ומכבדת מאוד את ההחלטה שלך", שמעתי אותה אומרת, "זה בסדר גמור, זה בידיים שלך". פשוט נגמר בטוב, ואבן ענקית התמוססה לי מהלב והתבטלה. אך גם משמים ביטלו דבר נוסף. היציאה שתוכננה להיות ביום השני של המלחמה... מאמינה שעוד אפגש באתגרים נוספים, כולי תפילה לאבא שבשמים שייתן לי יד וגב לעבור הכל בצורה הטובה והנכונה ביותר, עם קידוש שם שמים! ו-דבר נוסף, תבקשו! בכל פעם שאתן מרגישות ויתור מצידכן גדול וקטן כאחד, פשוט תבקשו! זוהי עת רצון בשמים, שמזיזים הכל הצידה ופועלים לפי רצון ה', אין לי ספק שזהו זמן גדול. הם בסוף לא יצאו, אבל אני כן יצאתי. יצאתי בכבוד מהשתתפות באירועי הגיבוש, ויצאתי חזקה.