אם הסיפורים פה מחולקים לפי תוויות, אל תשימו את שלי על 'דרמטי', וגם לא על 'מסעיר'. אין פה מימד של גבורה מיוחדת, וגם לא שייך לסיפורי ההפי-הנד שלא כולן תמיד אוהבות. תתייגו את הסיפור שלי בתווית 'רגיל', כי זה מה שהוא. קלאסי כזה, שבטח קרה לעוד עשרות בנות. אבל יש משהו כשזה מגיע אליך, בזמן אמת, מתנגש איתך חזיתית כולל מעטפת של אי נעימות מוגברת ובלבולי ראש בלתי נגמרים, ואת נתקלת באין ספור מכשולים בדרך – הכח להיות חזקה הוא כל כך הרבה בזכותכם, וזה באמת משהו לא רגיל. אז שימו את הסיפור שלי בתווית 'לא רגיל'. והנה הוא: לפני תקופה התחלתי עבודה במקום חדש. התנאים היו מצוינים, וגם ברור שערכתי על תנאי עבודה מבחינה רוחנית העלה כי כולם שם חרדים ממש משלנו. למרות הכותרת המרגיעה שהמקום חרדי – לא רציתי להסתמך על חיבורי אחד ועוד אחד שלא בהכרח מוכיחים את עצמם תמיד, וכדי למנוע אי הבנות וחוסר נעימות שאלתי מראש לפני שסגרתי איתם: "אני רק רוצה לוודא כמה דברים חשובים, קודם כל שיש כאן ישיבה נפרדת" ברור – קיבלתי תשובה – מה השאלה. הטון החד משמעי עדין לא עצר אותי מהשאלה הבאה: "יש לכם חסימה?" בטח, כל המחשבים חסומים – הפעם היתה כבר נימה של 'איזה שאלות את שואלת, כולנו פה חרדים...' ובכל זאת אני ממשיכה: "איזו חסימה?" (ומרגישה קצת לא לענין, כי אמרו לך שיש חסימה, וכולם פה חרדים טובים... לא לייט ולא מודרני... אז מה את ממשיכה לחפור??) הבוסית שאלה את איש המחשבים, והוא הפטיר: מה שהיא רוצה נשים לה. היא ענתה לי בחיוך: אצלינו כל אחת יכולה לקבל איזו חסימה שהיא רוצה. מה את רוצה? הרגשתי פיס. עבודה מעולה, כולם חרדים, תנאים מותאמים, נשמע הכי בסדר בעולם. הגעתי ביום הראשון לחבלי קליטה. לא יודעת למה, אבל יש הרבה משרדים שעד שלא רואים עין בעין שהעובד הגיע – לא לוקחים סיכון לפנות לו מראש עמדה, להזמין מחשב ולבצע התקנות. בינתיים ישבתי במקום של עובדת בחל"ד. יומיים-שלוש ראשונים זה רק לקבל הסבר והדרכה. אחרי שלושה ימים אני מתחילה לעבוד, פותחת אתרים לשאוב מידע, מורידה קבצים, וקולטת שיש פה פרסומות מגוונות... חוץ מלספר על קולקציה חדשה שנכנסה לאתר, הן בעיקר צועקות שאין חסימה. התמונות שקפצו לי לעגו להבטחה שרק לא מזמן שמעתי: בטח, כל המחשבים חסומים. ממש לא היה נעים לי ללכת לבוסית, אבל זה מה שעשיתי. עוד לא שבוע במשרד, עוד לא ממש עובדת, וכבר באה בתלונות?... אבל ידעתי שאין ברירה, וזה חייב להיות עכשיו. אם אני אחכה עד שארגיש בנח – כבר לא יהיה לי למה לחכות. ההלם ממחשב בלי חסימה ילך ויפוג, ההרגל יעשה את שלו, וגם אם ארשום לי לתזכורת לטפל בנושא עוד חודשיים – יהיה לי הרבה פחות מוטיבציה, והרבה יותר לא נעים, והפעם מהכיוון של 'מה נזכרת... את כבר חודשיים ככה'. אני ניגשת לבוסית ומנסה בעדינות: יכול להיות שהמחשב שאני עובדת עליו לא חסום? לא! היא אומרת מיד, הכל חסום! זה סוג של חסימה שלא מסננת תמונות של נשים לא צנועות? פה כבר הטון פחות נחרץ, והיא אומרת: לא, מוזר. מאד לא נעים לי, אבל אני ממשיכה ואומרת שזה ממש בעיה בשבילי להמשיך לעבוד על מחשב לא חסום, ומציעה שבינתיים אעבוד בעמדה של מישהי שבדיוק היום לא נמצאת. מקובל עליה. אני לא יודעת אם מגע האצבעות שלי במקלדת גורמת להסרת החסימה, אם כן אני ברשימת ההאקרים המבוקשים, אבל אותו מצב בדיוק במחשב השני: חיפוש קל בגוגל מעלה תוצאות שאין חסימה. על איזה חסימה הם דיברו בכזה בטחון? בדקתי עוד כמה מחשבים, ורק באחד מהם היתה חסימה שלא ברור מה הרמה שלה... הרגשתי ממש לא נעים לשאול מסביבי – הרי האווירה פה חרדית, ולא מהזן של עם רגל אחת בחוץ. למעשה אין פה את ההיבדלות האוטומטית שיש במשרד חילוני, שם קל להסביר: אני מגיעה ממגזר אחר, אצלינו זה עקרוני, וכו'. היה לי ממש קשה להעלות את נושא החסימה בפני נשים חרדיות טובות, שאין שום סיבה שזה לא יהיה חשוב להן לפחות כמוני. למה אני לבד? אבל אז עלו לי הסיפורים החזקים משמורה, הרגשתי לא לבד בכלל. איתי אלפי בנות, עומדות מאחורי ומחזקות אותי: כן, תתעקשי. אל תתפשרי על מחשב בלי חסימה! את מבקשת דבר בסיסי והכרחי, כולנו איתך. בשעה טובה הגיע המחשב שלי, ולאור המצב הלא מרנין שגיליתי, שמחתי מאד שדיברתי מראש וקיבלתי אישור להתקין איזו חסימה שארצה. הטכנאי הוציא בזריזות את המחשב והאביזרים הנלווים מקופסאות הקרטון, חיבר כאבלים, רשת וחשמל והתחיל בהתקנות. אחרי שעתיים העמדה מוכנה לקראתי. בעצם עוד לא, עכשיו אני צריכה חסימה. הטכני קיפל ציוד והלך לו – זה כבר לא באחריות שלו, אני מחפשת את איש המחשבים – הוא יגיע רק מחר. אויששש, איזה סחבת. מחר הגיע, אבל איש המחשבים לא. כל יום היה תירוץ אחר, וחלפו כמה ימים טובים עד שהוא התפנה אלי. יופי, נטפרי על המחשב. ניגשת לעבוד, מנסה לפתוח קובץ, ו... אין חיבור לרשת!!!!! מה זה??? מתקשרת לאיש המחשבים – הוא יתחבר אלי עוד שעתיים לראות מה קורה. בינתיים אני בלי עבודה, כי אין לי אפשרות להתקדם בלי הרשת. איש המחשבים בודק, ומתנער מאחריות: אני התקנתי הכל מעולה, אין לי איך לסדר לך את התקלה, זה קשור לחסימה. פה התחיל משחק פינג-פונג בין שירות הלקוחות של נטפרי לאיש המחשבים: מדברים, מסבירים, מבטלים התקנה, מתקינים שוב, בלבול מח שלם... אבל היה שווה – בסופו של דבר המחשב חסום, והרשת תקינה. זהו, מסע התלאות מאחורי. תודה לה'! כל בוקר כשאני מגיעה לעבודה, הלב שלי כל כך רגוע וטוב לי מבפנים. אני יודעת שהמחשב שלי מוגן, ורמת הסיכונים מצומצמת מאד. אחרי שעברתי את כל הקשיים – אני מאושרת שלא הרמתי ידיים, והאמת – שדווקא בגללם הרמתי את עצמי יותר. עכשיו, בימים כאלו טרופים ומסעירים, ומי יודע מה ילד יום, ה' ישמרנו ויצילנו, אני שמחה שבעתיים שזכיתי להיות עקרונית וחזקה, והקבלות שקיבלתי על עצמי בהוספת עוד גדרים וסייגים בשמירה מפני הרשת – התחילו ממקום הרבה יותר גבוה ושמור. תקראו לזה סיפור רגיל, אבל תדעו לכם – שהכל בזכות הכח שלכם! הוא באמת לא רגיל.