המקום האחרון שתכננתי להיות בו ביום רביעי שעבר היה מיון. ושם הייתי. תינוק קטן ומתוק שהעלה חום למספרים שלא הכרתי, הריץ אותי לרופא, שהפנה אותי ישר למיון. הרופא התורן כבר בדק אותו, וישבתי בעצבים מרוטים מצפה לתוצאות בדיקות הדם, מותשת גופנית ונפשית. צלילי גיטרה הנעימו לפתע את האווירה, קבוצת מתנדבים של ארגון כשלהו הגיעו לשמח את המאושפזים. ואוו, בדיוק בשבילי. המנגינות העלו לי חיוך על השפתיים והפיגו את הקדרות שהייתי בה. קיוויתי שהם יתמקמו במסדרון הראשי או בחדר סמוך ואוכל ליהנות מהשירה. אבל האחות הפנתה אותם לכיוון שלי – "שם יש אמנם תינוק קטן", אמרה, "אבל אפשר לשמח את האמא". כנראה שדי ראו עלי שאפשר, ואפילו כדאי ממש, לשמח אותי... והם אכן הגיעו. קבוצת נערים ונערות, חדורי מרץ ושמחה, סבבו את מיטת התינוק. מתנדבת אחת הגישה לי שקית ממתקים, ובחור ללא כיפה שאל בלבביות: "איזה שיר את בוחרת?" פתאום תפסתי את עצמי שזו סיטואציה לא אפשרית. גם אם אמצא שיר חוצה מגזרים בסגנון ה'עוד יותר טוב' – איך אני יכולה להיות בתוך מופע שירה מעורב שכזה? כל סיפורי המסיבות ואירועי הגיבוש המעורבים צפו ועלו למול עיני, והבנתי שאני בדיוק שם. אמרתי להם תודה רבה, אבל אני לא מעוניינת. והם הלכו לדרכם.

מדהים איזו השפעה יש לשמורה מעבר לעבודה והמסתעף ממנה. גרמתם לי קודם כל לשים לב ולהיות ערנית, ונתתם לי את האומץ והבטחון לסרב למה שלא מתאים לי. תודה לכם! המודעות הגבוהה גורמת לא להירדם בשמירה, וכל סיטואציה נשלחת ישר למיון:)