כמה חודשים טובים נגסה שנת 2024, עד שנקבע סופית העיתוי של כנס סיכום שנת 2023, אבל בסוף זה הגיע. הפעם, בשונה מכל שנה, הבטיחו מצגת מושקעת מתמיד. לצורך כך נדרש כל אחד לפרט את השינויים וההתקדמות בשנה החולפת, יחד עם תכנון וחזון לשנה הבאה. שלחתי סיכום מפורט עם כל הרכיבים הנדרשים, חוץ ממשהו אחד. עורך המצגת ביקש שכל עובד ישלח תמונת פרופיל עדכנית שלו. את זה לא שלחתי. בפרופיל האישיות שלי אני צנועה, והרגשתי שלא נכון לשלוח תמונה שלי, אפילו שכולם יודעים איך אני נראית. העורך שלח שוב ושוב תזכורות לכולם, והדגיש שהתמונה חשובה מאד. הרגשתי לא נעים עם הלחצים, אבל גם קול פנימי לחש לי שלא מתאים להציג את התמונה שלי בפומבי. הכנס נפתח בנאום מרשים של מנכ"ל החברה, על הספקים מעולים שהיו בשנה החולפת, ועל זינוק קדימה לשנה הנוכחית. האולם הוחשך והמצגת התחילה לספר מי עשה מה. כל חלק בפרויקט הוסבר והומחש, כשאחריו מוצגת תמונת המבצע עם כמה משפטי מחמאות. כשהגיעו לחלק שלי בפרויקט הוא הוצג אנונימית. נכון שלא שלחתי תמונה, אבל אפילו השם שלי לא הופיע שם! אני כלום, אוויר. בהתחלה זה דקר לי. לא יודעת אם זה היה מכוון או טעות, אבל ממש היה אכפת לי שהשם שלי לא הופיע בכלל, אפילו לא בתוך משבצת שחורה. אבל אחר כך הרגשתי שזו דווקא תעודת כבוד! תעודה להיותי בת של הקב"ה ששומרת על עצמה, בתוך עולם מתירני וחסר גבולות. שמחתי עם זה, והרגשתי חיבור לעצמי ונקיות מיוחדת כזאת. מסתבר שכבוד הוא לא בהכרח רעם של מחיאות כפיים, לפעמים הוא דווקא נמצא עמוק פנימה.