יש דברים שהולכים איתך יחד גם כשאת עוברת עבודה. לא מדברת על נסיון ומקצועיות, מדברת על אנשים. אנשים שנשמרת אליהם פינה חמה בלב. כזאת היתה דליה, ראש הצוות בעבודה הקודמת שלי. היא מגיעה מרקע דתי די חזק, והתייחסה אלי באנושיות ואכפתיות. האמת שבהתחלה לקח לי זמן לקלוט שהיא דתיה ולא יותר מזה, אבל בהמשך כיסוי הראש הלך והתקטן עד שהגיע לסוג של בנדנה על הראש, וגם החצאית התחלפה בחצאית-מכנס... בעיניה היא טיפוס מאד 'ערכי', משקיעה בחינוך הילדים, ומגדלת אותם על מצע של אידיאולוגיות מבית היוצר הד"לי. בכל אופן הנחמדות שלה היתה יוצאת דופן, ועל אף שנפרדו דרכינו הרגשתי קשורה אליה. כששמעתי שהיא עברה אירוע בריאותי מאד קשה חשתי צורך להתקשר אליה ולהתעניין בשלומה. לומר לה שכואב לי לשמוע מה שעוברת, ואני מתפללת לרפואתה. אני לא בטוחה שכך אכן היה נכון לנהוג, כי אחרי הכל - נפרדנו לפני כמה שנים, ואין סיבה כרגע לשמור על קשר. אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על מה שקרה בשיחה... התקשרתי לשאול מה שלומה, השיחה התגלגלה בנעימות, ובהמשך היא שיתפה בשנה הקשה שהיא עברה. בעלה חודשים שלמים במילואים, הבן מגויס לקרבי... וכל זה על רקע מצבה הבריאותי. קשה... ואז היא התחילה: אני רוצה לשאול אותך: תגידי, זה נורמלי שאתם ככה? מה זאת ההשתמטות הזאת? איך אתם יכולים בכלל לישון בלילה? תגידי, זה יהודי? ככה יהודים מתנהגים? האמת, בשלב כלשהו זה הפך לסוג של גערה, והטונים היו דומים יותר לצעקות מלדיבור. בסייעתא דשמיא גדולה שמעתי קצת קודם את השיחה המיוחדת של הרב אלפא בקו השמועה (מומלץ בחום! 02-6440292). הוא חיזק את ההשקפה הברורה וענה על הטענות, אבל חידד מאד את הנקודה - שתפקידנו לדעת את התשובות, אבל את השיח עצמו - נשאיר למומחים. נקודה חשובה נוספת שהוא דיבר עליה, בין היתר, זה שלמרות שרוב ההטחות הן לשם ניגוח, יש פעמים שזה בא מתוך כאב - ובפעמים הללו, עלינו להיזהר שבעתיים מלהיכנס לדיונים.

דליה בהחלט דיברה ממקום של כאב וקושי, ולאור העובדה שידעתי על מצבה הבריאותי הלא פשוט – חשתי את כאבה, ופשוט שתקתי, והקשבתי לה עד הסוף. שתקתי, אבל לא שתיקה 'נרפסת', לא שתיקה ממקום מתנצל או כנוע. שתיקה אחרת - משתתפת בכאב. שלה, ושל המצב... כי אני יודעת שחלקים יקרים של העם שלנו נמצאים בסוג של מבוי 'כמעט סתום'. בסופו של דבר, כשהיא ממש שאלה: מה יש לך לומר על זה? עניתי לה בקצרה שזה נושא רחב, שקשה להסבירו על רגל אחת. שאני מבינה מאד את הקושי שלה, אבל לנו ברור שאין לנו אפשרות להיות בצבא. אנחנו לא 'מתעלמים באופן לא יהודי', אלא אדרבא, אכפת לנו מאד, וברור לנו שבדרך הזאת אנחנו הכי עושים, תורמים ומגינים - על העם כולו... הזכרתי לה גם בסוג של 'קריצה', שבהכירה אותי ואת הרקע החרדי המאד רגיש לכל הניואנסים, היא ודאי מבינה לבד עד כמה חמור אצלנו, להיכנס לכזה 'כור היתוך ישראלי'... אבל תכל'ס, למרות שהיה לי המון מה להסביר, בחרתי שלא לפרט ולהרחיב, ורוב השיחה שמעתי אותה בשתיקה. כשסיימתי את השיחה ניסיתי לחשוב עם עצמי מה הרגשתי במהלך השיחה הקשה הזאת, והבנתי עד כמה היו חשובות לי התשובות החזקות והאמת הברורה שהיו לי בראש ובלב... הרגשתי עד כמה למרות הסיטואציה המאד לא נעימה, מילאה אותי תחושה וודאית ובטוחה מבפנים. יש תשובות, ויש אמונה בצדקת הדרך, אך לא תמיד נכון לענות אותן. לפעמים נכון לאחוז בפלך השתיקה.