אף פעם לא דמיינתי שמתכנת רוסי יהיה מורה שלי למשהו חשוב בחיים, אבל יום אחד זה קרה. אני עובדת בחברת הייטק קטנה, שמנסה לזרות מעטפת חברתית וחמה בינות לשורות הקוד. כל הזדמנות שהיא הופכת סיבה למסיבה, ותקציב לא מבוטל מושקע בכיבוד המוגש לשולחן הארוך בחדר הישיבות בתדירות גבוהה למדי. בפעם הראשונה בשבילי, החגיגה נשאה כותרת מוכרת של הרמת כוסית. כל העובדים קמו מכסאותיהם המסתובבים ועשו את דרכם לקצה המסדרון, אל עבר חדר הישיבות. קיוויתי שיש סטטוס קוו מוסכם עם קבוצת החרדיות שעובדות שם, אך לצערי נוכחתי לראות שהן כן משתתפות. כמובן עומדות מהצד, לא טועמות מהכיבוד ולא מתערבבות בין כולם, אבל העדפתי שלא להיות גם בנוכחות כזאת. לא מדובר היה בהתכנסות רשמית של סיכום שנה או משהו כזה, סתם שחרור והווי חברתי. החלטתי שעדיף לחתוך פעם אחת ולתמיד, מאשר להתגמגם ולהתפתל עם כל זימון מחדש. כולם יצאו ואני נשארתי. כל מי שעבר ליד החדר שלי טרח להזמין אותי באופן אישי, אך דחיתי את כולם בנימוס ובעדינות. כשהמחשבים כולם נותרו חסרי מתכנת מתקתק מולם, ישבתי אני והתפללתי בדמעות. לא היה קל בכלל להישאר במקום, והרגשתי שזה זמן גדול לתפילה. מאוחר יותר שוחחתי עם ראש הצוות, ואמרתי לו שאני מרגישה לא בנח בכינוסים כאלו, והם לא מתאימים לי מבחינה דתית. הוא הבין וקיבל. בין הרמת כוסית של ראש השנה לזאת של פסח ימים רבים ממלאים את לוח השנה, ואנשי המשרד דאגו למצוא לעיתים תכופות רעיונות מקוריים יותר או פחות כדי להתכנס שוב סביב השולחן הארוך ועמוס הכיבוד. בכל פעם מחדש הזמינו אותי להשתתף, ובכל פעם מחדש בחרתי שלא לעשות זאת. להגיד שהייתי שלמה עם עצמי? לא יכולה. בתוך ליבי כרסם הספק כל הזמן: אולי אני סתם מחמירה מידי, למה להיות שונה וחריגה, מה כל כך נורא לעמוד מהצד – העיקר להראות נוכחות? ואז הגיע היום בו נולד ראש הצוות לפני שלושים ומשהו שנים, ושוב אני מוזמנת לחגיגה. הפעם הספק העמיק לחדור: אולי לא יפה להתעלם מראש הצוות? אחרי הכל אני צריכה לכבד אותו, לא מנומס ממש לא להתיחס. רק אבוא להגיד מזל טוב ואלך. אז הלכתי, והדרך היתה אל חזור. הגעתי, כשכולם כבר ישבו ומגשי חטיפים ועוגות עברו מיד ליד. ישבו שם במעורב גברים ונשים, אכלו וצחקו, והרגשתי כל כך לא מתאים להיות בכזה מקום. אבל היה מאוחר מידי לסגת אחורה, כי כולם ראו שנכנסתי, ויהיה מאד בולט אם אצא מיד החוצה. בטח אחטוף הערות מכולם. התישבתי בצד ליד קבוצת הבנות ורציתי לבכות. מה אני עושה כאן? למה הגעתי? למה לא הייתי חזקה מספיק בשביל להישאר במקום? הרי החלטתי לחתוך בהתחלה, מה קרה שנשברתי? ישבתי שם כמה דקות, וקבס של בחילה עלה לגרוני. לא מסוגלת להישאר בחגיגה מעורבת שכזאת. זה לא מקום לאישה יהודייה. יגיד הנימוס מה שיגיד, התורה חשובה יותר. קמתי ויצאתי בשקט, בלי להסתכל אחורה. כולם היו שקועים עמוק בצלחת. פסעתי במסדרון, מגלה להפתעתי באחד החדרים את אלכס, עובד רוסי חרוץ ושתקן. הוא יושב כל היום מול המחשב ולא מתעניין מידי מה קורה סביבו. כשראיתי אותו זה היה רגע משתק בעבורי. אלכס נשאר במקומו באדישות כשכולם חוגגים, פשוט כי זה לא מעניין אותו. ואני – לא מסוגלת – למה?? עם השאלה הזאת הלכתי... שאלה שהתשובה שלה היא עבודה מעשית. עקבית. ובלתי מתפשרת. כן, אני מסוגלת.