הפצפונת המתוקה שלי הולכת "ליפול לחיים", או במילים אחרות – שעון החול של חופשת הלידה החלומית הולך ואוזל, והיא כבר ברשימת המתנה של שני מעונות ורשת משפחתונים. כמקובל - החזרה לעבודה היא הזדמנות פז, או יותר נכון הזדמנות כסף, לבקש העלאה במשכורת. מה גם, שלפני שיצאתי לחופשה, עבדתי קשה על פרויקט רציני וגדול, ובס"ד בהצלחה מרובה! חשבתי שמן הראוי שגם חשבון הבנק יתעדכן כי יש שכר לפעולתי. התקשרתי למחלקת שכר ושטחתי בנימוס את בקשתי. אחרי תהליך ה"נבדוק אם זה אפשרי", הבנתי שהבקשה שלי נחלה כשלון מו-חץ. כן! הרגשתי חץ בלב. ככה אחרי כל ההשקעה? כזאת אחרי כל המאמץ? איפה ההערכה?? מעבר לנושא הכספי – כאב לי מאד היחס. ליתר דיוק – חוסר היחס. בשבילי זו היתה סטירת לחי, ואני החלטתי: לכי! אקום ואחפש עבודה אחרת. חשוב לי לציין שהמקום הזה תאם לי מכל הבחינות, אבל לא הייתי מסוגלת להמשיך בסביבה שלא מעריכה אותי. ביננו – זה מוצר צריכה בסיסי, לא? לפני שטרקתי את הדלת, נכנס בעלי בשערי דלת אחרת. הלך לשמוע את חוות דעתו – דעת תורה – של הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א (זצוקללה"ה) הרב התעניין בפרטי המקרה ועמד על טיב מקום העבודה מכל ההיבטים. משהתברר לו שהמוקש היחיד הוא חוסר הערכה, שאל: "מי זה המנהלים האלו? אנשים פשוטים, נכון? מה זה משנה מה הם חושבים? מה הם מעריכים?" והמשיך: "תגיד לה, שאנחנו מעריכים!" זהו. שמעתי את התשובה, עיכלתי אותה, והוקל לי בזכותה. סולם ה"ערכים" שלי התייצב לו מחדש. בשבילי, היה זה שיעור הבנה מדויק-ב"ערך"...