מי אני שאגיד מילה על תפילותיהן של אימהות בישראל? מקומי קבוע אי שם בקדמת בית הכנסת, שורה ראשונה, צמוד לנכבדות הקהילה. מיום שהמניין הקהילתי הגיע למבנה הקבע שלו, אני שם. כשהנשים הכבודות שיושבות סביבי טיפלו בילדיהן הרכים, אי שם בעבר, אני כבר העברתי אצבע קטנה על שורות המחזור. וככה, כבר עשרות שנים, אני עדיין כאן מגיעה לאדון עולם ויוצאת אחרי אחרון הקדישים. בלי לחץ, בלי עול, בלי הפרעות אז מי אני שאדבר על תפילתן של אימהות? אבל תוך כדי התוכנית האומנותית הבליח לי בראש שיש מצב שהשמורות תשמחנה לקרוא... אבל השנה, קצת לפני התקיעות, יצאתי לחצר בית הכנסת, רק להעביר מפתח וראיתי אותך. נראה לי ששנים לא נפגשנו, חברות לספל בית הכנסת. נחמי פולק היה חרוט לך, אי אז, על מחזור רבא כחול, מעבר לזה אני לא יודעת עליך הרבה. והשנה פגשתי בך שוב. מובילה עגלה וטרמפיסט, זאטוט מצד ימין, קצת יותר גדולה מצד שמאל ועוד כמה מסביב. היית שקועה בחלוקת שקיות ממתקים תפוחות לצד הנחיות אחרונות לפני התקיעות. עמדתי לידך מגוהצת, חולצה ממותגת, חצאית מדויקת, נעלי עקב מחודדות, איחלתי לך שנה טובה ולרגע נפגשו עינינו. עינייך מוקפות עיגולים שחורים (לא פשוט להכין חג לשלושה ימים...) ועיני אדומות ונפוחות (בכל זאת, תפילת חנה...) הסתכלת עלי וביקשת בשקט "תתפללי עלי כי אני" היה לך לא נעים, השפלת מבט, "אני בכלל לא מספיקה להתפלל, אפילו לא בראש השנה" עינייך נבוכות, ננעצו בעקבות שהותירו בחצאיתך הרחבה אצבעות קטנטנות מרוחות צ'יטוס. אמרתי לך שה' רואה את המעשים ואת עושה את ה-תפקיד שלך אבל את רק התכווצת במקום וכמעט לחשת שעדיף לי לא לדעת מתי בפעם האחרונה פתחת סידור... רציתי להגיד לך עוד משהו, לצעוק לך שלא תעמדי ככה מבוישת, רק שבפנים כבר התחילו "למנצח" ואני מיהרתי להיכנס. פתחתי מחזור, חזרתי שבע פעמים על מזמור מ"ז, הקשבתי לקול השופר, התחלתי מוסף וחשבתי עליך. עומדת שם בחוץ, מכווצת, בטח כבר חזרת הביתה בתחושה של מישהי שלא מספיק קרובה אליו... השתדלתי להתרכז במחזור, מלכויות, זיכרונות וגם את נח באהבה זכרת. נח ששנה שלמה האכיל את החיות, ריבונו של עולם זוכר אותו באהבה. כן, הקב"ה זוכר לנח את מסירותו לדובים ולאריות. ואת, נחמי, פעם פולק היום-לא-יודעת-מה, את לא מאכילה זיקיות ועקרבים, את מאכילה ילדים, יהודים! במסירות באהבה לא שנה, לא שנתיים, הרבה הרבה יותר מזה... ואת לא רק מאכילה- את הרית וילדת, הבאת לעולם ילד יהודי, עולם מלא! ולא אחד ולא שניים, אפילו לא ספרתי כמה עולמות מופלאים היו שם! עולמות שאת זכית להביא לעולם! ואת זו שמטפחת ודואגת, רוחצת, מסרקת, מחתלת. מחזיקה על הידיים לילות שלמים, לוחשת מילים טובות, מגדלת באהבה את דור העתיד של עם ישראל! אפשר בכלל לדמיין מה זה?! אפשר להבין איזה עולמות של נצח את זוכה לבנות?! אז את לא מתפללת, וכבר שנים לא פתחת סידור, כי עכשיו את קרובה אליו בתכל'ס, לא בדיבורים, במעשים.

לא יודעת למה עמדת נבוכה כל כך, בעיני רוחי ראיתי אותך עם כתר גדול על הראש, כן, את, בת של מלך, אם של מלכות.

ואיך אפשר בלי כמה מילים לאחיותי האהובות, אלו שעדיין לא שם, אלו שהכתר שלהן לפעמים שקוף משהו… באותה ברכה של זכרונות, רגע אחרי נח, משלימים בנביאים- הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור: כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה. אלו שהולכות אחרי בורא עולם גם בימים הקשים, היבשים, בלי לדעת לאן ואיך, שממשיכות להמליך, למרות שהן לא תמיד מבינות את התכנית. יהודיות יקרות שצועדות אחריו במדבר שממה, ממשיכות לאהוב למרות שהן רואות מולן רק חול וארץ לא זרועה, רבונו של עולם רואה, זוכר ואוסף אליו באהבה! כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך…

שנזכר כולנו בזכרון טוב, בפקודת ישועה ורחמים לשנה טובה ומתוקה!