יש כאלו שמסיימות לענות על מבחנים בסביבות גיל ה20, ואילו במקצוע שלי אני נדרשת מפעם לפעם להשתלם בידע עדכני ולעבור מבחנים מפרכים ומאתגרים. התעודה היא לא חתיכת בריסטול מקושקשת בכחול, אלא מסמך משמעותי שמאשר לי להתקדם הלאה בתפקיד.

לפני תקופה נרשמתי לעונת המבחנים הקרובה וקיבלתי במייל רשימת נושאים של החומר הרלוונטי. בנוסף צורפו לינקים ל"זומים" שיקלו משמעותית על למידת התכנים. אף קישור לא עבר את סף הסינון. לא רציתי לנסות לעקוף בדרכים שונות, או להשיג גישה לאינטרנט עם חסימה בינונית. כמה שמתסכל לראות את דף החסימה לחומר שאני כל כך צריכה, שתי שניות אחר כך אני כל כך שמחה שאני מוגנת. אבל היה לי קשה מאד.

ממש כמו פעם השגתי חומר כתוב, ורק עששית היתה חסרה להשלמת התמונה הנוסטלגית. זה היה מעצבן. אף אחד לא הריע לי על גבורתי והמחירים ששילמתי, אפילו לא אני בעצמי. שלחתי את כל הקישורים לבדיקה, עם בקשה מתחננת שיפתחו לי. רק אחד מהם יצא זכאי בדין. אחרי שצפיתי בו, הבנתי עוד יותר את הפער העצום ואת סדר הגודל של ההפסד. בזום החומר היה ברור ומוחשי, בדפים הוא היה משעמם ומרדים.

סיפוק לא היה בין התחושות שחוויתי. תסכול ועצבים דווקא כן.

מגוון רעיונות של היתרים חלפו לי בראש, מועמדות פוטנציאליות ל'גויות של שבת' שיש להן חסימה קלילה ומאפשרת, אבל מה שהשאיר אותי חזקה עם עצמי ופוגג את כל המחשבות בעניין היה היסטוריית הקמת העסק שלי:

העסק שלי הוקם בזכות שמורה. ממש בראשיתו בעלי ואני החלטנו להשקיע במסגרת רוחנית בתור השתדלות טבעית. העברתי פרטי אשראי להוראת קבע לשמורה, מדין הכרת הטוב, וכל חודש מחדש אני מרגישה זכות להיות חלק. גם עכשיו, החיבור החזק לשמורה גרם לי לרדת מכל הרעיונות הלא שמורים. זה לא מתאים ולא מכבד את הסטטוס שלי, הרי אני שמורה.

קיבלתי עדכונים שהמבחן הולך להיות מפרך, ומי שלא תִצְפה שלא תְצַפה להצליח. יהיו שאלות מתוחכמות ומכשילות, וצריך לשלוט היטב בחומר בשביל לא ליפול בהן. ואני, כמו רוצה בכח להיכשל, ממשיכה ללמוד מטקסטים יבשים וארוכים, שלא יודעים ללוש את החומר מכל הכיוונים.

ביום הבחינה, בזמן שהנייד הכשר שלי נח בלוקר של הבוחנת יחד עם חבריו ה"חכמים",

נוכחתי לראות שהשמועות היו נכונות. המבחן היה מאתגר. הגשתי אותו בידיעה שמי שציווה אותי לשמור על עיני ונשמתי, ישמור על המבחן שלי.

וכן - יש סיכוי שאולי לא אצליח, אולי יש ניואנסים שפספסתי.

להגיד שהייתי מאושרת זה יהיה הגזמה. אבל בלב התנחלה תחושה ברורה שעשיתי את הדבר הנכון.

חודש וחצי עברו:

אותם מפיצי שמועות שטענו שיהיה מבחן קשה,

הזהירו שיש רק 51% נבחנים שעברו את המבחן בכל הארץ.

מכיוון שהשמועה הראשונה התבררה כנכונה, האמנתי גם לשנייה.

הלב שלי נפל, אבל לא נתתי לשום זמזום לנדנד לי על הזום.

כבר בחרתי.

בחרתי בטוב.

ובחרתי להרגיש טוב מאד עם הבחירה שלי.

לפני יומיים, הגיע הרגע המכונן ששפט את הדפים המקומטים שהשארתי ביום הבחינה מתחת לכרית.

השמועות צדקו בדיוק סטטיסטי מושלם.

רק 51% עברו את הבחינה וזוכים לרישיון-

אני מביניהם.

הקשר שלי עם שמורה תמיד היה חזק, עכשיו הוא ממש אחוז.