"שחיקה" היא מילה שחוקה ונדושה. אבל מה לעשות, זו המילה המדויקת ביותר כדי לתאר את ההרגשה שלי במשך תקופה ארוכה. אפשר לומר ש"מיציתי", בהחלט. כך או כך - המציאות היא זו: אני מחפשת איך להתקדם. מחפשת עבודה חדשה שתקדם אותי מכל הבחינות: רמה מקצועית גבוהה, ובלי הקריעה היומיומית של היציאה מהבית. זה לגבי עבודתי כשכירה, כמובן. אני גם עצמאית, והיעד הוא להיות רק עצמאית, אבל עד שאגיע ליעד… אני עדיין גם שכירה. לאחרונה אני מרגישה שהשחיקה והמיצוי הובילו אותי ל"נרגנות". מילה לא מספיק פוטוגנית, אבל הנרדפת שלה גרועה יותר: קוּטרית. גיליתי שאני לא גומרת להתלונן… על כל מה שאפשר. וגם על מה שלא. על הבעל המיוחד, על הילדים המתוקים, על הדירה - שברוך ה' יש, על… על מה לא? ולילה אחד, הוא היה אתמול, בשלישי בלילה, החלטנו לשנות גישה. ישבנו, בעלי ואני, וקלטנו פתאום כמה שהחיים שהקב"ה נתן לנו - הם מדהימים! ואנחנו כל הזמן מקטרים ונאנחים. לא יתכן! קיבלנו החלטה משותפת- מעכשיו, עד אחרי שבת, אנחנו לא מתלוננים על כלום!!! אפילו לא על אגד… בהחלטה זו פרשנו לשינה בשעת לילה מאוחרת מאוד. אתא בוקר. אני פותחת את המייל, מרפרפת על מיילים שהגיעו מאז סגרתי אותו אתמול אחה''צ, ומגלה שם את הבשורה המדהימה: התקבלתי להצעת העבודה שרציתי. זו היתה הצעת עבודה מושלמת מכל הבחינות: רמה מקצועית, שכר, עבודה מהבית… כל מה שרציתי. כל מה שחשבתי שאין לי סיכוי. התקבלתי! אני מציצה על השעה בה התקבל המייל. שעת לילה מאוחרת, מאוד. שעה מוכרת… בדיוק אותה שעה בה ישבנו וקיבלנו על עצמנו, להפסיק להתלונן. כמה טוב ה'. אז זה מה שרציתי לשתף. אמנם, לא נעים להודות. אבל המציאות היתה כל כך ברורה שגם אני מודה בה…