מכתב מרגש שהגיע למערכת אשתקד, במוצאי פורים תשפ"ד: המכתבים של פורים בשמורה הם כבר מסורת. אתן בטח זוכרות את המכתב מירושלים, ולאחריו את המכתב ממודיעין עילית… כמו רבות מאיתנו, התעוררתי גם אני מאוד מהמכתב המקורי של תשפ"ב. לאותו פורים התכוננתי כראוי, ברצינות אמיתית. בליל פורים ישבתי שעות ארוכות בבכי, תחנונים ותפילות. התפללתי על עצמי לזיווג הגון במהרה, ועל חברתי המצפה שנים רבות לזש"ק. אני לא זוכרת תפילה כזו. קירבת אלוקים כזו. אחרי התפילה הרגשתי כל כך טוב ומתוק, כמו פרקתי מעלי משא כבד. הרגשתי בחוש שהתפילות שלי התקבלו ופעלו ישועות בשמים. בשמים לעת עתה… בלבד. כי עבר חודש. ועוד חודש. וחודשים נוספים ארוכים. והישועה שלי טרם הגיעה לארץ… שנה חלפה. ערב פורים תשפ"ג הגיע. שוב, אני רוצה לגשת אל המלך ולבכות לפניו. להתחנן על נפשי, להתפלל ולבקש. אבל איך? מאיפה הכוח??? חלישות גדולה מאוד תקפה אותי. חיפשתי בתוכי כוח, וכמעט שלא מצאתי. אך אז מצאתי בתיבת המייל את המכתב החדש. תודה לך, כותבת יקרה! קראתי את המכתב שלך, התרגשתי ודמעתי, ושמרתי קרוב אליי את המילים המתוקות: מישהו שם למעלה שומע כל תפילה! לפעמים זה לוקח יותר זמן, לעיתים הדברים לא מתנהלים בדיוק איך שאנחנו מדמיינים, אבל שום דמעה לא לשווא! כל בקשה, כל תחינה, כל תפילה, הכל הכל בורא עולם מקבל ושומע!! נכון, יש כאלו שרואות עין בעין איך משאלותיהן מתגשמות, ואחרות שהקב"ה מבקש מהן שוב ושוב 'השמיעיני את קולך'. והן לא פחות טובות, לא פחות ראויות, לא פחות מתפללות. הן בקצב שלהן, בקצב המיוחד שבורא עולם חישב במיוחד עבורן. הן נמצאות במציאות ש'מרחוק ה' נראה לי' הקב"ה נראה להן רחוק וכביכול לא רואה את הצער ולא שומע את הכאב שלהן. אבל באמת 'ואהבת עולם אהבתיך' הקב"ה נמצא קרוב קרוב ואוהב באהבה גמורה, אהבת עולם. גם היא, כמוני, התפללה בתשפ"ב, אך לא זכתה לישועה אותה ביקשה. היא לא מצאה עדיין את זיווגה. ובכל אופן, היא מצאה ישועה מסוג אחר… אהבת עולם. קיבלתי כוח. הצלחתי לעבור את פורים בתפילה אמיתית, מתוך אמונה ותקווה. הבנתי שזה מה שהשם רוצה ממני: אמונה בכוח התפילה. כן, דווקא במצב הזה. דווקא כשאת מתפללת שנה אחרי שנה, ואת כבר לא צעירה, וחברות שלך רושמות ילדים לתלמודי תורה וילדות לבתי ספר… האמונה קשה ודורשת סבלנות. ועבודה. זה מה שהשם רוצה ממני, כנראה. תודה לך, כותבת יקרה של תשפ"ג, על היכולת והכוח שנתת לי: להשקיע בתפילה, דווקא כשקשה ולא נענים. * עשיתי, כנראה, מה שהשם רצה ממני. חיכיתי בסבלנות ובאמונה עד הרגע האחרון. כי גם הרגע שלי הגיע: בליל פורים קטן של תשפ"ד, אחרי שני פורימים של תפילות, זכיתי להתארס ב"ה. וחברתי, עליה התפללתי לזש"ק, חבקה ילד באותו יום! התזמון הזה היווה בשבילי איתות קטן ומחבק משמים… אני רוצה לתת חיזוק ותקווה לכל מי שצועדת עדיין במסלול המתנה כלשהו. אני רוצה לחזק אותך, חברה יקרה למסע. אני יודעת מקרוב מה זו המתנה. מה כוללות שנים ארוכות-ארוכות של המתנה. שמורכבות מהמוני רגעים… זה קשה. וזה קורע. וזה שורף. זה גומר את הכוחות, ולפעמים כבר אין כוח אפילו להתפלל ולבקש… תחזיקי חזק באמונה, כי השם רוצה אותה. ואוהב אותה. גם אם בעיניים שלנו זה לא הכי פוטוגני, וגם אם זה נראה שלא נענים, בעיניו - הסבלנות והאמונה מתוקות! מאוד!!! מה שחשוב זו האמונה, זו התלות שלנו בו. כן, אנחנו חזקות ומסוגלות! מתפללת עליכן, על כולן, שתזכו לכוחות, ושתזכו בקרוב להתגשמות כל התפילות. לסיום תקופת ההַמְתָּנָה. ובעיקר - למַתָּנות הגדולות שמביאה איתה התקופה הזו. למרות, ובזכות, האורך שלה.