נחמד כשמזמינים אותך? לי בדרך כלל כן. לא כשמזמינים לשימוע. זה מה שקרה לי שבוע שעבר, וחטפתי פיק ברכיים. דיברו על צמצומים בחברה, ידענו שיש באופק פיטורי עובדים, אבל לא חלמתי שזאת תהיה אני – מהוותיקות בצוות. עוד לפני קשת הרגשות של חוסר וודאות ולאן הלאה, כרסמו בי הרהורים של: במה טעיתי? אולי הייתי צריכה להשקיע שעות נוספות? אולי לתת את עצמי יותר לעבודה? מהר מאד הזזתי את המחשבות האלו הצידה, כי אני יודעת שעשיתי את עבודתי נאמנה. לא שעות נוספות הם חלק חסר בהשתדלות שלי, בפרט כאמא לקטנטנים. אבל בסך הכללי נכנסתי למערבולת של רגשות מאד לא נעימים של לחץ ופחד, אולי אשמע ביקורת, ולמה דווקא בחרו בי. היו בי תחושות של דחייה וזלזול, וממש הרגשתי שמקטינים אותי. הייתי סחוטה רגשית. שיתפתי את בעלי במתחולל בתוכי פנימה. בעלי, תלמיד חכם שחי עם אמת פנימית, הקשיב היטב, ומהשקפת חייו שכולה על פי התורה, הציע לי נקודת הסתכלות שונה לחלוטין: כשאת הולכת לשימוע תדעי לך שאת לא הנושא פה. לא את ולא השכר החודשי שלך. מה שנקצב לנו בר"ה- יגיע, אם לא בצינור הזה אז בצינור אחר. מי שדאג לנו עד היום ימשיך לדאוג לנו בדרך אחרת, ויש לו אין סוף דרכים. אם כבר, לחץ ופחד מהפיטורין – צריכים להיות אצלם. עד עכשיו הם זכו להחזיק עובדת שמפרנסת בית של תורה – אמנם לא זאת היתה המטרה שלהם, אבל על כל פנים על ידם התגלגלה הזכות. הם וודאי לא מחזיקים אותך, כי בכל מקרה נקבל את מה שנגזר, את מחזיקה אותם בכך שמאפשרת להם את הזכות להיות השליחים שבאמצעותם הקב"ה מכלכל בית של תורה.

כל כך רווח לי והאיר לי. לזכור במבט האמת: מי מחזיק את מי.