מייל מרואת חשבון, היום מנהלת עשרות עובדות חרדיות - אבל אי אז עדיין לא: ראיתי שמישהי כתבה לך שלא יודעת איך להתמודד עם הדבר הענק הזה הזכרון שלי מהעצרת הקודמת הוא הפוך, זוכרת את תחושת הגאווה על הזכות להיות שייכת לדבר העוצמתי והמרהיב הזה, האירוע היה מרגש ברמות שקשה לדמיין, שמע ישראל שאומרים יחד מיליון איש.. ובאותה תקופה עבדתי במקום מעורב אז תגידי לצעירות (שלא זוכרות) שיהיו מאושרות שהן שייכות לצד הזה ולא לצד השני ואכן, הדברים שלה העירו בי זכרונות מאי אז...חרדית המרגישה ככבשה בין שבעים זאבים. משרד האוצר, כמה עשורים לאחור הימים, למי שאז עוד היתה בגן או עוד לא היתה..., היו ימים לא פשוטים מבחינה ציבורית. תקופת השיא לדיבורים על 'חוק הלפרט' החוק (המעט יומרני, ושנוי במחלוקת האם היה נכון או לא) נועד להגדיל משמעותית את קצבאות משפחות ברוכות הילדים - מהילד החמישי ומעלה. עבדתי אז במשרד האוצר, ריכוז גבוהה של צעירים שמאלנים קפיטליסטים ו... שונאי חרדים. אבל זאת העבודה, היינו קבוצת חרדיות בקומת המרתף. הגענו לעבודה כדי לעבוד והשתדלנו להתעלם מ'מבטי ורעשי הרקע' הייתי אז לפני לידה. לידה חמישית. והתחושה (הסובייקטיבית שלי, מן הסתם) היתה שכל מי ששואל אותי כמה ילדים יש לי בבית, מחזיק את הארנק חזק שמא הארנק יגיע איכשהו מהכיס שלו לכיס שלי... אני זוכרת בוקר אחד, רגע לפני שיצאתי, הסתכלתי במראה, נאנחתי, וזרקתי לבעלי: אני חושבת אולי אסור לי ללכת ככה... אולי זה חילול ה':( בעלי קפץ מיד ואמר לי: "חילול ה'??? קידוש ה'!!!" יצאתי מעט יותר מחוזקת לעבודה ואכשהו המשפט הזה נשכח ממני. בשעה 11:30 פגישה משמעותית אצל החשב הכללי. ב"ה, עברה מצוין והסתיימה בשלום. כשיצאתי, עברתי בחדר המבוא של 'הלשכה'. אמרתי שלום חביב למזכירות, שכנראה עבורן היתה זאת הזדמנות לראות 'חרדית מקרוב'. הן התעניינו ב'מה יש לי כבר בבית' ואני עניתי בחיוך שב"ה יש לי ארבעה מתוקים בבית (זה לא הרבה מידי? שאלה אותי פעם משהי... "אני לא יודעת איך הילדים שלך, אבל שלי עושים לי חשק לעוד...":) אחרי שניים שלושה משפטים נפרדתי מהן לשלום. כשסגרתי את הדלת מאחורי הספקתי לשמוע משפט של אחת המזכירות לחברותיה:"יוווו הלוואי עלי ללדת עכשיו שוב..." "חילול ה'??? קידוש ה'"! למה נזכרתי בזה היום? כי באותה תקופה, כשהארץ סערה ורוח האקטביזם השיפוטי, שכל מטרתו הרמת יד בתורת ישראל, החלה להרים ראש גדולי ישראל החליטו שהציבור יצא להפגין. מה שנקרא 'עצרת חצי המליון' זה היה בדיוק שם, באזור משרדי הממשלה - והמתח היה גדול. אני זוכרת את שורות החמושים שעמדו על הגשר סביב בית משפט... הלוואי וסביב עזה היו ערוכים עשירית ממה שנערכו אז... כאילו הציבור החרדי יתפרע וישרוף את כל האזור... כשדיווחתי למנהלת שאני עוזבת היום מוקדם, לעצרת, היא התפלאה: "זה כאן קרוב, למה כל כך מוקדם?" אמרתי לה שאני רוצה להספיק לחזור הביתה כדי להביא את הילדים (בני 7 ומטה...) רוצה שהם יחוו את המעמד הגדול... היא הסתכלה עלי בתדהמה, דקה של דומיה... ואז היא אמרה: "כל הכבוד..." תבינו, היא היתה הכי שמאלנית, שום זיקה לצערינו לדת, דור שלישי נדמה לי של 'משכילים'... אבל כשהיא ראתה את הנחישות שמולה - היא הרגישה לרגע - שיש כאן משהו אמיתי... חברות, הימים לא קלים, ההסתה אדירה - ואולי היא עוד תגבר חלילה... אבל מה שהכי מגן עלינו - זאת האמת הפנימית המוצקה שלנו ככל שאנחנו יותר חזקות עם עצמנו, יותר בטוחות, יותר נחושות, יותר אוהבות ושמחות עם האמת- נצליח להקרין אותה החוצה טוב יותר להקרין ככה שבעז"ה - אולי תדביק גם את הסובבים. לא דיבורים, לא שכנועים - וודאי לא ויכוחים. בועידות יקיר לי אני מצטטת משפט שקראתי פעם מאחד מראשוני הפרסומאים בארצות הברית: "התלהבות לא מלמדים, בהתלהבות מדביקים" אם כך בהתלהבות סתם- אז ב'אמת' - קל וחומר! הרבה הרבה כח... באמת! לאה