אם תשאלו אותי אם הייתי בסוף העולם אגיד שכן. ויזדהו איתי אלפים או יותר מתושבי ישראל, שהיו בסוף העולם במוצאי שבת האחרון. פעמי משיח קרובים מתמיד, וכל התכנונים, קניות, ריצות, התארגנות וסדר יום עמוס לעייפה של הימים הקרובים, התכווצו לכדי נייר קמוט וחסר משמעות. סוף העולם הגיע. בחסדיו וברחמיו האין סופיים של בורא העולם קמנו כולנו לבוקר עם ציוצי ציפורים ובניינים עומדים על תילם. אבל השעות המרעידות שהעמידו בפרופורציה של אמת עיקר וטפל, הותירו בי עמוק את רישומן. ורישומן היה רלוונטי בהחלט לתוכניות שבין בוקר שבו למסלולם המקורי. מסלולן המקורי היה הרמת כוסית לכבוד חג הפסח המתקרב, שאין בינה ובין חירות אמיתית לא כלום. התוכנית היתה עשירה ומזמינה, עם דגש על אוכל כשר מהדרין לחרדיות, ואפילו ישיבה נפרדת. אבל זו הרמת כוסית, עם כל הריקנות שבאירוע, וקירוב הלבבות שתמיד נוצר בסיטואציות כאלו. בתחילה התלבטתי מאד. היה לי כל כך לא נעים לסרב, בפרט אחרי שהקדישו מאמצים מיוחדים להתאמת האירוע עבורנו, קבוצת החרדיות. זה לא ישמע טוב, אמרתי לעצמי. מה יכול לקרות אם אגיע? שאלתי את עצמי. אין ברירה, חייבים לכבד, שכנעתי את עצמי. אבל עצמי האמיתי שחווה את הקריאה המטלטלת שנשלחה בטיל בליסטי, וחש עמוק ברגע של אמת מה נכון וראוי לעשות, דחה הצידה את כל התירוצים שמטשטשים ומרדימים את המצפון, וגרם לי להודיע בצורה מכובדת והחלטית, שאני לא משתתפת בכזה אירוע. וכך אני מוצאת את עצמי היום עובדת יום מלא, ויודעת שאני עושה את הדבר הנכון. היה מאד לא נעים להיעדר, אבל כשמקבלים פרופורציה אמיתית, שום דבר הוא לא סוף העולם. הלוואי ועוד השנה תבוא הגאולה השלמה והקרובה, הלוואי שנזכה להיות מוכנים וראויים אליה, ואת פסח הקרוב נחגוג כולנו בבית המקדש. אמן.