אחד הלקוחות הגדולים שלנו ביקש לקבוע פגישה פרונטלית. מסוג הפגישות שנעשות פעם אחת, ויכולות להזניק קדימה את כל המשך שיתוף הפעולה. שמחתי מאד, זאת הזדמנות מצוינת! הוא זימן לפגישה אותי, וביקש שגם אחד המנהלים ישתתף. שריינתי את התאריך ביומן, והתחלתי לבדוק, במקביל, איך אני מגיעה למיקום של הלקוח - איזה שהוא חור שהתחבורה הציבורית לא מכירה בו. המנהל שזומן גם, אדם חרדי, הציע לי בפשטות: אני יוצא עם רכב בשעה 10, תצטרפי אלי? לא רציתי לעשות עסק מהרצון שלי לסרב. שמעתי פעם משפט נכון: "יפה לה לצניעות בצניעות", אז התחמקתי עם משהו כמו: נראה בהמשך. מאוחר יותר שאלתי את בעלי לדעתו. הוא אמר שמבחינה הלכתית זו לא בעיה. אבל בפנים קרא לי הרגש שלא נכון להצטרף לנסיעה כזאת. זה מן הסתם לא יוסיף לשמירה שלי, ובטח יקדם איזו תקשורת מיותרת ביננו... הדיבורים שיהיו שם ברכב לא טובים לא להווה ולא לעתיד. בעלי הסכים איתי, ושמח שהארתי את הנושא מזווית נוספת. אבל מה עושים? מתפללים. התפללתי מעומק הלב, מסוג התפילות המתוקות האלו... רצוננו לעשות רצונך. הפגישה נקבעה ליום חמישי, היום יום רביעי. עומס אדיר בעבודה גרם לי לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. בדרך כלל במצבים כאלו, שלא קורים הרבה, אני מעדיפה לעבוד יום למחרת מהבית. הנה לי תירוץ מצוין! בשעה שבע בבוקר שלחתי מייל "מעדיפה לעבוד מהבית, אגיע לפגישה בכוחות עצמי". כל כך שמחתי על הפתרון שהגיע ממש משמים. הייתי מאושרת לקחת מונית ל'חור' ההוא. כמה שזה עלה – הרווחתי בענק. הקדמתי קצת לפגישה, הנהלת החברה שמחה מאד והציעה לי סיור במתחם, שתרם לי רבות. כשמנהל הגיע הוא שאל למה בחרתי לנסוע במונית. עניתי לו שעבדתי אתמול עד מאוחר, כך שהיה שווה לי לעבוד מהבית ולספוג את עלות המונית. "צודקת", הוא ענה, "תביאי קבלה ונשלם לך את הסכום". קבלה לא היתה לי, אבל גם לא היתה לי פניות להצטער על כך, מרוב ששמחתי שהצלחתי להגיע בנפרד. למחרת בבוקר, בצעד לא שגרתי בכלל, נכנסה המזכירה לחדרי והניחה על השולחן את הסכום שעלתה לי המונית. "אמרו לי שמגיע לך", אמרה ויצאה. היה נחמד לקבל את ההחזר, אבל הרבה יותר מהשווי הכספי זה ההרגשה הנפלאה שהקב"ה אוהב את הזהירות והשמירה, ושלח לי את התשלום כהוכחה. כל המהלך שקרה פה היה כל כך משמים, ספיישל. לא רק המונית.