יום אחד אחר הצהרים עמדתי בתור לרב. לא, לא היתה לי שום שאלה, עמדתי בתור לרב קו. הכרטיס שלי יצא מכלל שימוש ומכשירי התיקוף לא זיהו אותו עוד. הגעתי לחנות הרב קו כדי להעביר את הערך הצבור לכרטיס אחר. הפקיד שישב שם היה אדיב וסבלני בצורה יוצאת דופן, הלוואי על כל נותני השירות. אבל הוא היה יותר מידי נחמד. זרק מחמאות לכל עבר, הפריח בדיחות, וניסה להצחיק את כולם. "אני אוהב לשמח אנשים" הוא הסביר לבחורה שעמדה לפני בתור, ואת זה ניסה לעשות עם מצב רוחו העליז. קיוויתי בכל ליבי שהוא לא יפתח בשיחה ידידותית כשיגיע תורי, ולא ימצא משפט פיקנטי לשגר לעברי. מספיק יש לי התמודדות כזאת בעבודה. הגיע תורי. הגשתי את הרב קו, והסברתי מה אני צריכה. הוא ענה לי הכי ענייני וטיפל בבקשה שלי. הופתעתי מאד, ושמחתי עוד יותר. עם כולם סביבי הוא היה ידידותי יתר על המידה, ואיתי הוא כל כך תיקתק. לא יודעת אם אני צודקת, אבל אולי משהו ברושם שידר לו שעכשיו צריך לדבר ענייני. יש אצלנו בעבודה אחד שמתוקף תפקידו צריך לדבר איתי מידי פעם. הוא טיפוס חברותי ומתעניין, ותמיד שואל מה שלומי. בניגוד לכולם שמשתמשים בשאלה הזאת כפתיח נימוסי בלבד, הוא באמת מתעניין. כל פעם מחדש אני מתעקשת להעביר את השיחה לפסים קונקרטיים ומדברת על ענייני עבודה בלבד. זה לא קל, אבל החיזוקים הקבועים משמורה מטפטפים ועוזרים לי להתמיד. לאחרונה הוא קלט שפשוט ככה מדברים איתי, וגם מצידו השיחה נהיתה הרבה יותר יבשה, כל כך שמחתי שהוא הבין את הכיוון. מרגישה שכורח הנסיון בעבודה שפשף אותי, וגרם לי להקרין תדר רישמי בשיח עם גבר זר. מדהים לראות שעבודה שאני עושה עם עצמי במקום אחד, משפיעה גם במקומות אחרים. לא לזה קוראים ערך צבור?