שנה שעברה הייתי שם. כולם קיבלו הזמנה חגיגית לכנס הרמת כוסית מושקע במיוחד, שהתקיים באולם יוקרתי, אוכל מפנק ותוכנית הווי. למקרא פרוט התוכניה היה ברור לי שאין מקום לנו, החרדיות, להשתתף בה, אפילו לא כצופות פאסיביות מהצד. אבל היה לחץ גדול מההנהלה, הזמינו במיוחד עבורנו מנות בד"ץ, וביקשו שלפחות נשתתף בחלק הפורמלי הראשון. שנה שעברה הייתי שם. ישבנו מצטנפות בצד, מרגישות הכי לא בנח, ופונות החוצה ברגע הראשון שהתאפשר. ההרגשה היתה לא נעימה בכלל, למרות שיצאנו עוד לפני שהתחילה התוכנית. לא שחשבתי שידברו על דרכי התשובה או על יום הדין ההולך וקרב, אבל כאב לי כל כך הריקנות והרדידות שבאו במטרה לגבש ולהפריח הווי וכיף. הרגשתי כל כך לא שייכת לשבת במושב ליצים שכזה, גם לא לפתיח הרישמי. השנה הייתי שם. לא, לא 'שם' של שנה שעברה, השנה הייתי בכנס העוצמתי והמטלטל של שמורה בבנייני האומה. איזה חשמל היה באוויר! איזו אווירה חזקה! ההרצאות המרתקות החודרות אל תוך הלב, הסיפורים האישיים שנוגעים עמוק בפנים, הדמעות שמצאתי לי בזווית העין, השירה הסוחפת והמעוררת... יצאתי מלאה בחומר למחשבה על מקומות של שבי שאני נמצאת שם, ועל הדרך האפשרית לצאת, פשוט לצאת לחופשי. החלטתי שהשנה אני לא משתתפת שוב בטקס הרמת הכוסית, גם במחיר של אי נעימות גדולה – שם לא המקום שלי. בדרך הביתה חשבתי לעצמי כמה עמוק ותהומי ההבדל: שם מרימים כוסית, ומבלים את הזמן בהנאה רדודה וחולפת. כאן מרימים בן אדם! נותנים לו שאיפות, כוחות וכלים לגדול. רוממות שמשפיעה הלאה ומצמיחה אישיות.