מפת השולחן הסלוני שלנו ידעה ימים יפים יותר, לפני שנפערו בה כמה חורים קטנים. אבל מה זה משנה, המחשב שמונח עליה דרך קבע מצליח להסתיר אותם, וגם אותי. רוב היום שלי סובב סביב המחשב. בשעות הבוקר אני עובדת מהבית, בצהרים – מביאה את הילדים ומתמרנת בין ארוחת הצהרים למסך, אחר כך הילדים משחקים סביבי תוך כדי שאני שוב על המחשב. אני כל הזמן לידם, אבל על המחשב. מורידה פאזל, ועל המחשב, מחמיאה על ציורים, וחוזרת למחשב. אני בסלון וראשי במחשב. בגדול הייתי קשובה לילדים, אבל בדיליי של 'עוד רגע' ו'רק דקה', כי זה די מעצבן לקום באמצע בשביל למזוג כוס מים, ואפילו קשה לפעמים להסיט את הראש ולהתלהב כמענה ל'אמא, תראי איזה מגדל ענק בניתי!' מיד בזמן אמת. עוד רגע, ילדים, רק שניה. האמת, שזה לא היה ממש לצורך עבודה, סתם התמרחות כזאת או דברים שאני יכולה לעשות גם אחר כך. יש לי סינון של נטפרי, כך שלא ראיתי בעיה מיוחדת לשבת עוד כמה שעות בחברתו. כשהתחילו להופיע בדיוורים של שמורה הפרסומות היפות של 'בית במתנה' החלטתי שאני מצטרפת. חייבת לנסות איך זה. החלטתי להתנתק לגמרי מהמחשב למשך 4 שעות בשעות הצהרים. וואו! זה אחד הדברים השווים שעשיתי בחיים! לא מצליחה לאתר את המילים שיתארו את התחושה המדהימה של להיות עם הילדים. רק איתם. בלי מסך, בלי לינקים, בלי הודעות, בלי עולם שלם של משימות ותוכן – הגם שהוא הכי מסונן שיש – שכל כך תפס לי את הפניות, ולא תפסתי עד כמה. פתאום נעשיתי הרבה יותר סבלנית. המשחקים שלהם עניינו אותי באמת, ולא ראיתי בהם רק אמצעי לעוד רבע שעה של שקט ותעסוקה. מצאתי את עצמי מקריאה ספרי ילדים, ולא רק שולפת מהארון ומשאירה להם להתמקד באיורים. איזה כיף גדול היה! אפינו עוגיות, ציירנו ציורים ופשוט היינו ביחד! אם עד עכשיו חשבתי שתמיד הייתי עם הילדים, עכשיו הבנתי שהייתי לידם, לא איתם. החוויה הזאת כל כך מתוקה, וממש טלטל אותי להבין כמה הייתי בעצם מכורה למחשב. אני מסתכלת בהערכה גדולה על אלו שעושות מאמצי על בשביל לא להכניס בכלל את המחשב הביתה. מעבר לבית הנקי מהרשת, שזו איכות חיים בפני עצמה, הצעד הזה הוא גם תוספת אחוזים של אמא בחיי המשפחה. וגם אלו שנאלצות, כמוני, כן להכניס מחשב – כמה חשוב להגדיר שעות תחומות שהוא פתוח, ובכל היתר – פשוט לסגור, לגמרי. להגדיר בחסימה שעות השבתה, לנתק סטיק, להכניס לארון, או כל רעיון אחר. לא רק לקום ממנו ברמה שיהיה כל כך זמין ומפתה להציץ רק רגע או רק רגעים רבים. זה לא רק ענין של זמן, זה ענין של פניות. איזה נס שתפסתי את עצמי בזמן, ותודה ליוזמה המבורכת של שמורה! אחרת הייתי מפספסת את אחד הדברים הגדולים בחיים. שנות הילדות הם הזדמנות מדהימה להטביע חותם עמוק בנפש, וזהו זמן משמעותי לקנות קשר איתן בין הורים לילדים. כמה שווה חיבוק? כמה עולה לראות את האור בעיניים? מי יאמוד את הערך של הקשבה אמתית? כל הדברים היפים שתופסים מקום בפרונט, כשהלב פנוי. איזה דבר גדול, לחיות אִמְאַיְלָדִים.