כשמנהלת המחלקה מזמנת את אנשי הצוות לחדר שלה, על פי רוב נושא השיחה הוא תכולת הגירסה הבאה ולוחות זמנים. הפעם היא קראה רק לבנות החרדיות ופתחה במשהו אחר: אנחנו מארגנים יום גיבוש לצוות, חשוב לי לתאם מולכן תכנית שתוכלו להשתתף בה. יפה מצידה. היא חשבה על סיור במוזיאון הילדים בחולון – זהו מוזיאון המציע סיורים שונים המנסים לדמות חווית חיים של אנשים מוגבלים. שני המסלולים שנבחרו הם העיוורים, בו צועדים בחשיכה מוחלטת ולא רואים כלום, והחרשים, בו שוררת דממה ומתקשרים רק בתנועות ידיים וגוף. החלוקה לקבוצות מסתדרת טוב, בהתייחס לעובדה שניתן לסגור קבוצה של 8, וזהו מספר הבנות החרדיות בצוות. לאחר מכן, הוסיפה לשתף בתכנוניה, ניפגש כולנו במסעדה קרובה. אמרנו לה שהמסעדה בעייתית בשבילנו, לא נצא לאכול יחד עם כל הצוות, אבל בסיורים נוכל להשתתף, מכיוון שהקבוצה היא רק הבנות החרדיות. האמת, שמאוחר יותר בעלי אמר לי שגם הסיור עצמו במוזיאון טעון בדיקה. אם בית היוצר הוא חילוני מאד יתכן שיש שם דברי כפירה, חוסר צניעות או תכנים פסולים מעולמות רחוקים משלנו. אי אפשר ללכת לשם בעיניים עצומות, עם כל הרצון להרגיש עיוורים. בכל אופן, בישיבה עם המנהלת הסיור היה נראה לי בסדר, וסיכמנו עניינים. מאוחר יותר היא ניגשה לעדכן אותי שבסיור של החרשים צריך קבוצות גדולות יותר. אם כולם יבואו אז כן נוכל להישאר רק הקבוצה שלנו, אבל אם יהיו ביטולים אולי יאחדו את 2 הקבוצות. לא יודעת מה עבר עלי, אבל אמרתי לה שאני ממש מעדיפה שלא יהיו גברים, ואם בסוף כן יהיו אני אסתדר. חזרתי הביתה ופתאום תפסתי את עצמי – איך אישרתי השתתפות בסיור כזה? חייב להיות קו אדום שכל היציאה לסיור מתחילתה עד סופה היא נפרדת לגמרי בין גברים לנשים, ולא משנה באיזה שלב נפגשים, מה גודל הקבוצה או כל אילוץ כזה או אחר. אחרי שבעלי הוסיף את הפקפוק שלו לגבי טיב המקום בכלל, החלטתי שאני יורדת לגמרי מכל ההשתתפות. האמת שדי חששתי לומר את זה למנהלת, בפרט שהיא ניסתה לבוא לקראת, ועוד יותר בפרט שהיא טיפוס קשוח וגם מתאים לה לקחת כפגיעה באופן אישי את חוסר הרצון שלי להשתתף. אבל ידעתי שאני חייבת לרדת מזה. ביום ראשון, הישיבה הקבועה שלנו, אני פותחת את הנושא בנסיון לרכך אותו: תשמעי, אני ממש מעריכה שארגת משהו שמתאים לנו, באמת תודה. אני מקווה מאד שלא תכעסי עלי, אבל בסוף החלטתי לא לבוא. לא משהו אישי נגד אף אחד, פשוט לא מתאים לי. השתתקתי, מחכה לשמוע שכנועים במקרה הטוב או לחטוף צעקות במקרה הפחות. אבל אז אני שומעת לתדהמתי: אין בעיה, הכל בסדר, תרגישי בנח, מותק. התגובה שלה היתה כל כך לא צפויה, הרגשתי כזו הארה שמיימית! מי אמר שלא רואים ולא שומעים?