אחרי שנים רבות של חברות בשמורה, הפעם גם לי יש סיפור. לצערי הרב מאד, זה לא מהסיפורים שחשבתי שאי פעם אכתוב. זהו לא סיפור של התגברות, לא סיפור מעורר הערצה, אבל את המסר שבו חשוב לי להעביר. תמיד הייתי שמורה ועבדתי בסביבות שמורות. תמיד היו עובדים חילוניים נוספים מסביב, אבל היתה גם קבוצה חרדית חזקה, משמעותית ומכריעה. לא היו לי התמודדויות רבות מול החברה בעבודה. עם הגברים מולם עבדתי הסתדרתי בצורה מכבדת ועניינית. עם הנשים הלא חרדיות ניהלתי גם כן קשרי עבודה בלבד, כפי שציטטו פעם בשמורה משמו של הגאון ר' דוד שליט"א, אך איתם יכולתי להיות יותר נעימה, יותר תקשורתית. בסופו של דבר, ראיתי איך היחס הנחמד הזה משפיע ישירות על העבודה, ואני עדיין חושבת שזה נכון להיות נעימה, נחמדה ומכבדת עם נשים בצוות. לאחרונה עברתי לעבודה חדשה, בה עבדנו על פרויקט חדש וגדול. היינו בצוות שלוש נשים חרדיות, וכמה נשים חילוניות העובדות חיצונית לחברה, איתן אין לנו אינטראקציה יומיומית. העבודה כמובן התבצעה מרחוק, בפגישות זום ומיילים, עבודה עניינית נטו. לרגל סיום הפרויקט הגדול והמתיש, הן החליטו בנחמדות לצאת יחד לארוחת בוקר למסעדה - כשרה למהדרין כמובן!! ולחגוג את ההצלחה. הן אפילו קראו לזה: פגישת סיכום. זזז… הזבוב התחיל לזמזם לי במוח. תהיתי לעצמי- מה שמורה היתה אומרת? (מה שנקרא דמות דיוקנו? :) מצד אחד אלו רק נשים, ואנחנו מכירות אותן, הן בסדר.... וזו מוגדרת "פגישת עבודה". כל כך רצינו לשמור על קשר טוב איתן, להמשיך את האמון והיחס שבנינו בהשקעה ובעמל רב! ומצד שני - שמורה... מה היא היתה אומרת? התייעצתי עם חברותי לצוות. ניסינו לדון ביחד והחלטנו שאולי לפעמים שמורה קיצונית מדי. כארגון, שמורה כנראה מדברת אל כלל הציבור. היא לא יכולה להגיד לציבור שלם- מותר, אבל אנחנו כבר נשים מנוסות. לא צעירות שהרגע התחתנו או יצאו מהסמינר. אנחנו מספיק חזקות, ולא צריך להיות כל כך קיצוניים. הן נשים, זה חורף והן תהיינה צנועות, וזו פגישת עבודה וזה בסדר. יופי, נרגענו. הלכנו בלי חשק אמנם, אבל הלכנו.... חיבוקים, נשיקות (מזויפים!!! לא היה לנו כיף בכלל!) וקדימה מתחילים. מפטפטים קצת ונחמד, גם על העבודה ואז גולשים לחיים סתם. ו א מ א ל ה!!!! ה' ישמור! אני לא תמימה, וקצת כן יודעת מה קורה בעולם. אבל כשהן שיתפו איך הן מתמודדות עם המתבגרים שלהם, או כל מיני דברים בחינוך שממש אין כאן המקום לפרטם... אנחנו ישבנו שם, הנהנו ושתקנו. אחת מהנשים סיפרה את סיפור חייה. הוא היה סיפור עצוב מאד ומעורר השראה, אבל אסור אסור אסור!!! ואנחנו, מתביישת לספר, מצאנו את עצמנו מזדהות ומביעות תמיכה בגבורה שלה... שמענו שם סיפורים פשוט דוחים, מזעזעים, אל תשאלו אותנו למה לא אמרנו כלום. בעצמנו לא תפסנו כמה זה מזעזע, היינו על אוטומט. רק אחרי שיצאנו משם, בדרך חזור הביתה, פתאום הכל צף לי ועלה. הייתי פשוט מזועזעת!! אני לא יכולה לתאר במילים מה הרגשתי. הרגשתי מורעלת בכל הגוף, הרגשתי זוהמה שחלחלה אלי. מהם הדברים האלו ששמעתי? הדלקתי מוזיקה חסידית של שירי שבת, והרגשתי איך אני רוצה שהמילים ישטפו ממני את מה ששמעתי, יחלחלו פנימה וינקו לי את הנשמה. הייתי סהרורית. איך זה שלא עצרנו אותן? איך לא קיצרנו את הפגישה וקמנו ללכת בתואנה כלשהי? איך לא העזנו להחליף נושא? אני לא יודעת.... היינו בכוננות איך להגיב יפה ואיך להנהן וכמה לשתוק. לא ברור איך זה קרה לנו. ברור שלא קלטנו את העוצמה של הדברים בזמן אמת. אחר כך דיברתי עם החברות החרדיות הנוספות, הן היו מזועזעת כמוני ואמרו בדיוק את אותן מילים! (ותאמינו לי, גם הן לא תמימות!!!!) ואז, היה לאחת מהן את האומץ לשלוח לנו עוד באותו הערב מייל : "זוכרות את כל מה שאמרתי לכן על ה'שמורה'? קחו את הכל ותזרקו לפח". זהו. ממש לא נעים לי לשתף בכזה סיפור, אבל אולי זה יהיה חלק מכפרת העוונות, ואולי זה יעזור לי להוקיע את כל מה ששמעתי שלא יחלחל פנימה חלילה. אבל תזכורנה, אף פעם אל תעשו דין לעצמכן! בבקשה! כמה שאתן צדיקות/ שמורות/ חכמות/ מבינות/ חזקות. מלשאול דעת תורה תמיד מרוויחים. ואחרת… זה פשוט לא נגמר בטוב, לא כדאי!!