לכל סיפור יש סוף, ואם עושים את רצון ה' - הסוף שמח. והסיפור שלי הוא סיפור על עשיית רצון ה', וממילא הסוף שלו שמח. לא "הפי", מילה לועזית וזרה. לא "הפי אנד", מושג שמוריד את רמת הגבורה. רק סוף שהוא לא סוף, ושמחה גדולה גדולה. בלי ישועה ובלי "נס". אם יש סוף יש גם התחלה, נכון? אתחיל ממנה. זה היה כשסיימתי את הסמינר. מצאתי עבודה במשרד קטן, והמשכורת "דפקה" כל חודש. אחרי כמה דפיקות כאלה, קלטתי שזה קצת דופק אותי… העבודה הזו היא לא בדיוק לפי הגדרים שלי. מבחוץ הכל היה "לפי הספר" ולפי הכללים, אבל אני הרגשתי שזה לא לעניין. המשכורת שנכנסת כל חודש לא מצדיקה מבחינתי את המחיר הרוחני שאני מרגישה שאני משלמת, ובתור בחורה קל לי יותר מבחינה טכנית לעשות את הצעד. החלטתי לעזוב את העבודה, על אף שאין באופק שום עבודה חדשה. תקופת אבטלה חלפה, והתחתנתי. ההורים עזרו קצת מבחינה כספית, עוד קצת עבדתי כמזכירה בשכר מינימום, ויצאתי לחופשת לידה, ברוך ה'. כשהגיע הזמן לסיים את החופשה, התחלתי לחפש עבודה. בהתאם למצב השוק, ובהתאם לעבר התעסוקתי שלי, ובהתאם לדרך הטבע - לא מצאתי עבודה. ניסים - לא קרו. החיפושים התרחבו לתחומים נוספים. בחשבון פשוט גיליתי שבשכר מינימום קשה לפרנס משפחה וילד. הוא לא מספיק כדי להתחיל את החודש, ומי מדבר על לגמור… קיוויתי שאצליח למצוא עבודה בשכר הוגן, בלי מאמץ רב מדי. התקווה התממשה. הצעת עבודה מפתה נחתה לפתחי: קרוב לבית. שכר יפה. לא נדרש ניסיון קודם. ביררתי על סביבת העבודה, והנתונים שהתגלו לא היו מלבבים. החֶברה והסביבה יהיו גברים ונשים חילוניות. אין ספק, לי - זה לא מתאים. עניתי בשלילה. וכאן אני מגיעה לסוף: עצרתי. חשבתי. איזה דבר עצום זה! אני מוותרת על כל כך הרבה, רק כדי לשמור על עצמי! וזה כל כך ברור, וכאילו "מובן מאליו"... אבל במבט לאחור? המחשבות לקחו אותי לאמריקה של פעם, לניסיון של שמירת השבת - ולעמידה בו, בלי הפי אנד מרגש. בלי ישועות ובלי ניסים. אבל עם המשכיות של דור! של יהדות! השכר הוא לא עבודה טובה יותר מבחינה גשמית, בלי לוותר על ערכים רוחניים. השכר הוא עצם השמירה על הערכים ועל הבית! זה מה שיישאר לדורות הבאים. הודעתי לבעלי שהיום הוא יום חגיגי בשבילנו, כי ויתרתי על עבודה בשביל רוחניות. הוא הוסיף שחשוב לזכור שכל עבודה שיורדת, כל יום נוסף שאני ממשיכה לחפש עבודה כי אני לא מתפשרת - הכל נשמר בשמים, לנצח נצחים, ואנו צוברים זכויות אדירות כל הזמן. פרשנו מפה חגיגית על השולחן. הכנתי אוכל מיוחד. חגגנו מיני סעודת-מצוה, על הזכות לעמוד בעוד ניסיון. אני עדיין מחפשת עבודה, אבל הסוף כבר שמח. עכשיו!