ברוכות הבאות למרחב החדש שלנו :) האתר בבנייה ובהרצה — גרסת בטא. חשוב לנו לשמוע את דעתך — יש לך הארה, הערה או הצעה לשיפור?

כיכר היונים · סיפור אישי

בן בית

ט' חשוון תשפ"ז

כשראיתי את הפרסומים שלכם על רישום ליקיר לי, נזכרתי בחוב קיים. כבר מזמן הבטחתי לעצמי לשבת לכתוב לכם, אבל כמו עוד כל מיני משימות מקטגוריית ה"חשוב אבל לא דחוף" היא נדחקה הצידה, והנה היום היא קורית. סוף סוף מתיישבת לספר לכם על השינוי המדהים שקרה בחיים שלי, בעקבות השתתפות בסדנת יקיר לי, במחזור הראשון. תמיד ידעתי שהעבודה מהבית היא מוקש. היא נוחה, היא מייתרת שעות וכוחות סביב היציאה מהבית, היא עוזרת לי לתקתק מטלות בין לבין, אבל עדיין – מוקש, הספגטי הזה שנוצר בין בית לעבודה הוא לא בריא. תמיד ידעתי? האמת שלא תמיד. היו את הזמנים שהרגעתי את עצמי: מה את רוצה, ככה כולם היום, והיו את תקופות האוטוסטרדה שבכלל לא היה לי זמן לדעת משהו. אלו החיים ודי. אבל מפעם לפעם כן נזכרתי בה, בידיעה הזאת, שערבוב בית-עבודה הוא מצב בלתי רצוי. יש לו יתרונות, אבל גם מחירים כבדים. ואז הגעתי למפגשי יקיר לי וקיבלתי כל כך הרבה בהירות. לא היתה שם קביעת עובדות חד משמעיות, פשוט שמנו את הדברים על השולחן, דנו בהם מזוויות שונות, וקיבלנו המון כח גם מתוך המקורות, וגם מתוך עצמינו, שהיה מכוסה בשכבת אבק עבה של מרוץ ושגרה. זה לא היה קל, אבל עשיתי את זה. המחשב יצא מהבית ואיתו העבודה, על כל הסחות הדעות שהיא גורמת. שכרתי עמדה בחדר מחשבים באזור, והתחלתי שגרת חיים חדשה. לא ראיתי אורות בהתחלה, ממש לא. כן ראיתי את ערמות הכביסה שכבר לא יכלתי להריץ בין לבין, ואת ארוחות הצהרים שהיה לי הרבה יותר מורכב לארגן מראש. ראיתי גם את התשלום החודשי הבלתי מבוטל שיורד כל חודש עבור שכירות העמדה, והוא די הכביד עלינו. שאלנו רב האם ניתן לחשב את ההוצאה כחלק מכספי מעשר, אך התשובה היתה שלילית. קצת לפני ההחלטה האמיצה רכשתי קורס דיגיטלי בתחום הקונדיטוריה. רציתי מאד להתקמצע בנושא ונרשמתי לקורס שמצא חן בעיני. פתאום קלטתי שהוצאת המחשב מהבית תקשה עלי מאד לממש את החלום, ואולי אף הוא יהפוך לבלתי אפשרי. כשרציתי לחזור בי מהשינוי, בעלי דווקא דחף אותי לא לוותר. הוא כל כך נהנה שהעבודה והאינטרנט יצאו מהבית, ושכנע אותי ששוה להמשיך כך למרות הכל. האמת, שזה אכן לא היה רק להוציא את העבודה מהבית, זה כלל גם ניתוק מהרשת. לנשום בבית אוויר אחר. ואל תחשבו, כמעט הכל היה חסום אצלי. השתמשתי רק במייל ובאתרים שקשורים לעבודה. אבל, ביננו, גם השלמת שעות בערב גונבת את אמא מהבית, ה"רק להציץ מידי פעם במייל" הוא מלאך חבלה, וההרגל להירדם מתוך המסך בטח לא מוסיף פניות נפשית. לא ראיתי אורות בהתחלה, אבל הם הגיעו בהמשך. ובגדול. תוך חודשיים הבית התאפס, סדר היום התארגן מחדש, התרגלתי לתקתק משימות – ומשהתפנה לי זמן בערבים היה לי גם מתי לעשות אותן. אפילו נרשמתי לספרייה, וישבתי לקרוא בספר אמיתי! תענוג. באמת קשה לתאר מה בדיוק התהליך שעוברים ביקיר לי, אבל את התוצאות המבורכות לא צריך להסביר, פשוט רואים וחיים. עד כאן הסיפור שלי, וכל מילה זועקת בו – תודה! מכאן פרק ב'. או: סיפור חדש בפני עצמו. מתלבטת על הכותרת, כי אני לא יודעת להעביר קו בין טור המעשים שלי לטור הטובות שהקב"ה מעריף עלינו, למרות שיש לי תחושה חזקה שזה קשור. כך או כך, חייבת לשתף: כל ילד הוא אוצר יקר. אבל שתי הבנות שה' חנן אותנו הן יקרות גם במובן הפשטני של המילה. כמה חיכינו לכל אחת, כמה התפללנו, כמה עברנו... הוצאות הטיפולים היו הכסף הקטן... הבת הקטנה שלי כבר בת חמש. ועכשיו – בערב ראש השנה האחרון, זכיתי ללדת בן. בן! אני מקווה שאין לי שגיאות הקלדה כי המסך מטושטש לי מרוב דמעות. כל התקופה שקדמה ללידה היתה לא פשוטה בכלל, ומלווה בניסים גדולים. לא האמנתי שהסוף הטוב יהיה תינוק רך בידיים שלי... והנה, זה קרה. אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו! אז זכיתי להפריד בין בית לעבודה, וקיבלתי בתמורה פניות נפשית ורגשית לבית, קשר עמוק יותר עם בעלי וחיים מאושרים. גם בעבודה עצמה אני יותר ממוקדת, בלי הסחות דעת מסביב. וזכיתי. ללדת בן. כמה שטוב שבאת. וכמה טוב שבאת לבית שהוא רק בית. איזה אושר להחזיק את האוצר הזה קרוב אל הלב, ולשמוח כל כך שהוא בן-בית.

תגובות

עדיין אין תגובות. היי הראשונה להגיב!