זהו, כולן יושבות, האולם מלא מפה לפה - ועל הבמה - סערה גדולה "מי אני" ו"מה מלאכתך"? החברות כולן מרותקות, אפשר להרגיש את הדרמה באויר… ואני? אני מתפנה להסב ראשי ולהסתכל עליכן… חברותי מהצפון… המראה היפנט אותי…. ופתאום היה לי חשק גדול - להנציח את הרגע. רק מה? עקב מגבלות תקציב - לא הבאנו צלמת… אין לי אפשרות לצלם. כן, אני יודעת שיכלתי לנסות לחפש משהי שיש לה מצלמה בטלפון ולבקש ממנה שתצלם, אבל לא התחשק לי:( זה לא רק לא פוטוגני, זה באמת מרגיש לי שנכון יותר שגם מי שיש לה מכשיר לצורך עבודה היא לא צמודה אליו כל היום... (ואגב, זאת אחת הסיבות מדוע גדולי ישראל אומרים שגם בשעת הצורך, יש להפריד בין 'מכשיר לאפליקציות נדרשות' לבין 'התקשרות ושיחה') הרגשתי שאני רוצה שהתמונה הקדושה הזאת תעבור בערוצים 'גלאט' ואז החלטתי לעשות מה שיהודים עושים כשיש להם בעיה… ופשוט פניתי אליו: "ה', בבקשה תסדר לי משהי עם מצלמה…" עוברת דקה שיחה נכנסת, אני יוצאת מהאולם-מדברת חמש דקות וחוזרת. ואז אני מגלה שהמקום שלי מאויש… מאוייש במשהי שיושבת ומסריטה את הבמה… אני מתקרבת, והיא אומרת לי : "אני המאפרת, ביקשו ממני לצלם…" מבט לכיוונה ו… כן! זאת מצלמה!!! מצלמה שפשוט כיף לי לבקש ממנה "בואי תתעדי לנו גם את הקהל":) עכשיו תסתכלו שוב על 'השבוע בשמורה' נכון שזה הצטלם טוב?:)