אם היו שואלים אותי מה רמת הקשר שלי לשמורה בין אפס לעשר, הייתי בוחרת אפס. אבל לא שאלו אותי, כי באמת לא הייתי קשורה. אם לא נחשיב חברות טובות שלי, שמפעם לפעם משתפות אותי בהגיג שמורתי. אני לא קשורה, כך חשבתי, אני מורה. פותחת מידי יום את הבוקר שלי בעבודה חינוכית, ממשיכה אותו עמוק במסדרונות בית הספר ובלבבות התלמידות, ומסיימת... לא מסיימת. העבודה שלי דורשת אין סוף אנרגיות ומשאבים, שיש לי, ב"ה, ואני אוהבת מאד להשקיע אותם. מלבד מלאכת ההוראה אני נוכחת מאד גם בפעילות החברתית, ומשם מקור האנרגיה שלי. אני אוהבת לעבוד בפול גז, על 200%, כותבת שירים ומחזות, מבריקה רעיונות, מפיקה ימי תוכן, ומרימה מיזמים. זה התחום שלי, ואני מחוברת אליו מאד. אפילו יותר מידי. הכל נשמע טוב, אני עוסקת בחינוך, ואין דבר נפלא מזה, עד שגיליתי שאני מכורה. כן, מכורה. התמכרות מעלה מיד אסוסיאציה מרה של טכנולוגיה ורשת, יש גם כאלו שרודפות אחרי קריירה וקידום, אני מכורה לע ב ו ד ה ה ח י נ ו כ י ת. עם כל השליחות שבדבר, שקעתי שם עמוק עמוק. כשהגיע החופש הגדול החלטתי להתנתק, לקחת פסק זמן להתבוננות אל תוך עצמי, ולנשום אוויר של בית ומשפחה. ממצב של אין סוף שעות עבודה אחרי הצהרים, טלפונים בלתי נגמרים בערבים, וכמובן בקרים שמוקדשים כולם לבית הספר – צללתי בחופש הזה אל השליחות האמיתית ואל העונג. גיליתי פתאום מה באמת נותן לי סיפוק, בלי נפילות המתח של המכורים. בלי דופמין ואדרנלין. רגעים קטנים שהם גדולים: סיבוב אופניים עם ילד... גלידה בערב עם בחור הישיבה... ועוד כאלה. בין הזמנים היה השיא. ואל תטעו, תוך כדי אני גם עובדת ומפיקה למורות כנס פתיחה אגדי... ובכל זאת, כל הזמן מציבה גבולות. לקחתי את כל האנרגיות הגבוהות שאני אוהבת להוציא, על פי רוב בשטח הבית ספרי, והמרתי אותם לטיולים, מנגלים, ארוחות מפנקות ובריכות במרפסת. הכל היה כל כך טוב ואמיתי... והשיא היה שבוע לפני תחילת הזמן – סיבובי קניות עם כל בחור בנפרד, לילה ברשב"י עם העולה לישיבה גדולה, מערת המכפלה עם העומד להתברמץ, והמון התרגשות... כשכל זה נגמר והמזוודות נגררו אל מחוץ לבית, דמעת התרגשות זלגה לי בזווית העין, והתחברה לתפילה מעומק הלב להצלחת כולם, ולהצלחה שלי: ה', תעזור לי בבקשה לא להישאב שוב, לא לפתוח את המחשב "רק" אחרי צהרים ו"רק" עוד קצת בערב. לא לתרום לעולם שבחוץ את עצמי עד כלות הכוחות. אני יודעת מה נכון לי, מה אמיתי, והיכן נמצא הסיפוק הגדול, אבל כמו בהתמכרות... יש שם בור שחור. באיזשהו מקום זה מתעתע יותר מלהתמכר לטלפון או לניהול עסק, כי אני מוקפת בהמון הערכה על מסירות לחזון ולשליחות. יום פתיחת הלימודים הגיע. עם כל העומס שזה דורש, הצליחה חברתי, משמורה, לשכנע אותי לבוא איתה לכנס. תרשו לי לדלג על תיאורים כמה בכיתי, כי זה ישמע קלישאתי, אבל חוויתי טלטלה אדירה, ויחד עם זאת תחושה של חיבוק גדול. פתאום הייתי חלק. גם אני שותפה בסיפור הענק והמורכב של בית-עבודה, גם אני מזדהה עם הנשים המופלאות ששיתפו בסיפורי ההתמכרות שלהן. גיליתי אלפי נשים צדיקות אמיתיות, שלא מתביישות לבקש רק קרבת אלוקים, בלי משחקים מילים וצעצועי לשון. במקום הזה נשבה רוח טובה, לא מייסרת. נכון, אני לא קמה מחר ועוזבת את העבודה, גם לא את העשייה הממלאה אותי כל כך. הכל יישאר, בגבול. אני אמשיך להיאבק ולחפש אמת וקרבת אלוקים. ויהיו לי המוני בחירות יומיומיות קטנות יותר או פחות, שכולם יחתרו לכיוון שמעניק את העונג העמוק והאמיתי, יותר מכל היופי האלכוהולי, הסוכרי והמסמם שבפרויקטים המרשימים של העבודה... התחושה המתוקה הזאת לא זכורה לי משום מקום אחר. זאת היתה מתנה גדולה, הלוואי שתלווה אותי הלאה. הדבר הראשון שרציתי לעשות הוא לרוץ אליכן, אל שמורה, ולהתנדב, להקים פרויקטים אדירים, לכתוב תוכן, לארגן, לקחת חלק במפעל הגדול הזה, ולצבור זכויות לעולם הבא. אבל... ברגע הבא עשיתי מה שעשיתי כל החופש: התבוננתי פנימה, והזכרתי לעצמי שעכשיו תפקידי להשקיע בבית. אולי כשאגדל, כשהם יגדלו. אבל מה שבטוח: עשיתן לי משהו גדול! תודה גדולה – זו מילה קטנה.