"זה הולך להיות משהו גדול" היתה הכותרת החגיגית של המייל שנחת בעשרות תיבות הדואר של העובדים. המשהו הגדול אכן עשה רושם כזה – יום גיבוש משחרר ומפנק הכי שיכול להיות. יוצאים ליום שלם, ארוחות מושקעות ותכנית חוויתית מובטחת. נא לאשר הגעה. כוכבית, זוהרת בעיני, ניצבה לה בתחתית המודעה המעוצבת, וסיפרה על ארוחות בד"צ לחרדיות, תוכנית מופרדת מותאמת בשבילנו, ואפילו הסעה מיוחדת הקצו עבורנו. יפה מצידם! אבל אחרי כמה דקות של מחשבה מחודשת, ואחרי כמה תגובות התלהבות ששמעתי מהחדרים הסמוכים, קלטתי שאכן הכל נפרד, אבל הוא בעצם יחד. נוסעים בנפרד, אבל ההתרגשות היא ביחד, אוכלים בנפרד, אבל השחרור הוא ביחד, התוכנית מותאמת, אבל האווירה משותפת – יוצאים ליום פינוק. ואחרי הכל מדובר על אותו מתחם. מתאים? לא מתאים? לזרום? לעורר בעיות? ועוד אחרי שכל כך התחשבו בנו... יש אצלנו שתים ממש וותיקות, מתאים שהן תדענה למשש טוב את השטח ולדעת מה כדאי מתי, כך חשבתי. שאלתי אותן מה דעתן על היציאה הזאת – מותר? כדאי? ראוי? הטון שנשב מהתשובה שלהן היה קצת עייף, והעביר שדר של: 'עברנו את הגיל בשביל להתנגד... נזרום עם זה'. החברות האחרות – חלקן היו נבוכות כמוני, והיו שבחרו לא לחפור מדי. מותאם לנו? נלך על זה. המשכתי לחפש הכוונה במקום אחר. שלחתי שאלת התייעצות למוקד שמורה. כשסיפרתי לבנות הוותיקות שפניתי לשמורה, ראיתי שזיק ניצת בעיניים שלהן: ואוו, רעיון! נעשה מה ששמורה תגיד לך. המוקדנית ענתה לי מאד יפה, והבינה לליבי וללב הסיטואציה. היא אמרה שוודאי לא ראוי להשתתף, אבל רצתה לגבות את התשובה החד משמעית במענה של הרב. היה קשה לי לא לאשר הגעה כשהדברים לא חתוכים, לכן המתנתי לתשובה סופית מהמוקד. ואז הגיע הכנס הגדול של שמורה. ישבתי באמצע האולם, מרותקת לקולות, מהופנטת לצלילים, נשאבת אחרי הסערה בים הגדול. נדהמתי מעוצמת הביצועים, ואז קלטתי שגלי הים מעל המסכים לא באמת השפריצו עלי, היו אלו הדמעות שלי. כמה בכיתי. כמה התרגשתי. כמה הרגשתי בתוך הסער הזה. הכל היה מוחשי כל כך, החוויה החיצונית ממש התחברה אל סערת הרגשות שבתוך ליבי פנימה, והכל נשטף יחד בגלים של טוהר וכמיהה לעשות את רצון ה'. עברי אנוכי, ואת ה' אלוקי השמים אני ירא. האותיות זעקו אלי מעם המסך הענק וחדרו עמוק אל תוך תוכי. ישבתי מרותקת בהרצאתו חוצבת הלהבות של הרב אלפא, על אומץ ליבן של המיילדות העיבריות לסרב פקודה למלך מצרים האדיר. מאיפה היה להן את הכח? הוא שאל. הן החדירו בליבן שפרעה הוא לא הביג בוס, והן פועלות רק על פי רצון ה'. הרב המשיך ועבר אלפי שנים קדימה, אל ימינו אנו – צריך לחיות שהבוס הגדול שלנו הוא לא המשרד היוקרתי והמקצועי, לא המנהלים, חשובים ככל שיהיו, הבוס היחיד והאמיתי שלנו הוא רק הקב"ה. רק לפי ה'מקובלות' שלו אנחנו צריכות ללכת. הדברים היו חזקים כל כך, חזקים הרבה יותר מכל אי נעימות או התלבטות שהיתה לי. היה קשה לקום בסוף הערב האדיר הזה מהכסא, אבל קמתי. קמתי חזקה יותר, ברורה יותר, קרובה יותר. לא נסחפת, לא נגררת, רק עובדת ה'. קמתי "אני".